אהבת הסירנות

"טורגנייב התאהב בפאולין [ויארדו] ונשאר נאמן לאהבתו עד יום מותו. 'אני שוכב לרגלייך, ולרגלייך האהובות אחיה ואמות. אני מנשק אותן במשך שעות ונשאר חברך לעד‘. הוא נסע בעקבותיה לפריז ולכל מקום שהופיעה בו ולא הסתיר את אהבתו אליה. אדרבה, הוא נהנה להכריז עליה מעל גגות העיר".
במשך מאות בשנים לא שמענו על נשים יוצרות. ההיסטוריה הנציחה משוררים, סופרים, מלחינים וציירים, כמו גם מנצחים, פילוסופים, מבקרים והיסטוריונים שתיעדו את קורות העולם.
נשים, לעומת זאת, היו בבחינת עיטור. הן נחשבו למין היפה, החלש והנחות, אובייקט שכתבו עליו, ציירו אותו ודיברו בשמו. בתודעה הקולקטיבית הן השתייכו לסלונים ולנגינה בפסנתר, לתפירה ולסידור פרחים. אך האם נשים לא היו אינטלקטואליות? האם לא היו בהן ניצוץ וכישרון? האם לא ראו באמנותן את עבודתן? ואם כן, כיצד התמודדו עם החברה הפטריארכלית שקידשה את יצירותיהם של גברים בלבד?
הספר אהבת הסירנות מנסה להציע תשובות לשאלות אלה באמצעות סיפוריהן של הילדגארד מבינגן, פאני מנדלסון, קלרה שומן, פאולין ויארדו, פלורנס פרייס ו-15 נשים נוספות. כולן יצרו לאורך 800 שנים, מהמאה ה-12 ועד ימינו, אך נעלמו מדפי ההיסטוריה וקולן נאלם. כל אחד מן הפרקים מגולל את סיפור חייה של היוצרת על רקע התקופה שבה חיה, הבית שבו גדלה, קשריה האישיים, אהבותיה ואכזבותיה, וההתמודדות היומיומית שלה בדרך להכרה בה כישות מקצועית עצמאית.
אהבת הסירנות הוא הספר הראשון שרואה אור בסדרה "נשים יוצרות תרבות".
קטעים נבחרים מיצירותיהן של המלחינות ברשימת האזנה באתר www.edithzack.com