הכשל האמפתי בטיפול קבוצתי

ספר זה עוסק בכשלים אמפתיים של מנחי קבוצות. מטרתו לזהות ולהגדיר מהו כשל אמפתי של מנחי קבוצות ולבחון את הקשר בין הכשל האמפתי לשביעות הרצון בקרב המטופלים מהטיפול ומתוצאותיו. בספרות המקצועית לא נמצאה הגדרה כוללת ואחידה למונח "כשל אמפתי", וחסרים מחקרים אשר בוחנים מרכיב זה בטיפול ואת השפעותיו. סקירת ספרות המחקר מעלה שהכשל האמפתי הוא תלוי תיאוריה. התיאוריה הקלאסית של פרויד, תיאוריית הדחף, מדגישה את חשיבות הפירוש והתובנה כגורמים מרפאים, בטיפול שבמסגרתו המנחה הוא אנונימי, מתנזר, לא אישי ומהווה יעד להשלכות. כשל אמפתי לפי גישה זו הוא פירוש לא נכון או לא מדויק או שלא בעתו. התיאוריה של יחסי אובייקט מבינה את הכשל האמפתי כפרשנות לא נכונה של יחסי ההעברה למטפל. הגישות הפוסט-מודרניות, וזו של היינץ קוהוט, רואות ביחסים ובפרשנות מִקשה אחת, ועבורן כשל אמפתי הוא פרשנות לא נכונה או כזה שניתן בצורה ביקורתית, לא רגישה ובלתי מתחשבת. גם היעדר מאמץ להיות אמפתי מצד המנחה נתפס בגישה זו ככשל אמפתי. איבון טייטל מגלה בספר זה שני ממדים מרכזיים להגדרת הכשל האמפתי – רגשי ופרשני. נמצא שכשל רגשי קודם לכשל מנטלי; גילוי אשר מבסס את התפיסה ביחס לחשיבותו של הקשר הטיפולי ושל יחסי מטפל-מטופל להצלחת הטיפול – לפני הפירוש. הספר כולל פרקים תיאורטיים, מחקריים וקליניים, והוא מציג דוגמאות למקרים טיפוליים, אישיים וקבוצתיים. ככלל, בקבוצה הכשלים האמפתיים שכיחים הרבה יותר מאשר בטיפול פרטני. ריבוי המשתתפים, ההדהוד והשיקוף המועצמים, תהליכי פיצול, השלכה והזדהויות עלולים לגרום לפגיעות נרקיסיסטיות ולכשלים אמפתיים רבים. טייטל טוענת שחוויית המטופל היא שמכריעה והיא המדד לכשל אמפתי. חשוב שהמטפל יזהה אותו, יהיה אחראי לו ויטפל בו באופן ממשי ולא רק כהשלכה מדומיינת של המטופל, כל זאת מתוך כבוד לסובייקטיביות של המטופל ומתוך הכרה בחשיבותו להצלחת הטיפול. איבון טייטל היא ד"ר לפסיכולוגיה קלינית, בעלת ניסיון רב-שנים בטיפול אישי, זוגי וקבוצתי, בהדרכה ובהוראה באקדמיה.