המין האנושי

המין האנושי מתעד תשעה חודשים במחנה ריכוז נאצי בעטו של אסיר פוליטי צעיר ששרד. האסיר, רובר אנטלם, איש תנועת ההתנגדות הצרפתית, כתב את הספר סמוך לאחר השחרור. המין האנושי נחשב, לצד ספריו של בן דורו ובן גילו של אנטלם פרימו לוי, לתעודה נדירה של החיים והמוות במחנות, שיש לה חשיבות עליונה לא רק מצד איכותה התיעודית-היסטורית כי אם גם מצד סגולותיה הספרותיות והאינטלקטואליות.
הספר מתעד מצב אנושי קיצוני, עד כדי כך קיצוני, שרבות מהסיטואציות המתוארות בו – תיאורים מוחשיים וריאליסטיים מאין כמוהם – פשוט אינן מתקבלות על הדעת. הדעת אינה יכולה להשיג לא שיש אנשים שכפו אותן על אנשים אחרים, ולא שיש אנשים שעמדו בהן חודשים ואף שנים ולא נואשו מלהמשיך להילחם על חייהם.
זה ספר קשה, מהפך קרביים, ואף על פי כן יש בו מידה מופלאה של רוך – רוך מאופק, אבל נחוש עד כדי גבורה ממש בנסיבות שכאלה. רוך שמצוי בתשומת הלב העדינה לאנשים המעונים גם ברגעי השפל הנוראים ביות שלהם; בהתעקשות למצוא בהם גם אז את צלם האדם, בתוך הכניעה והגסיסה, על אפם ועל חמתם של מי שעושים הכול, יום-יום שעה-שעה כדי ליטול אותו מהם, בעיני זולתם ובעיניהם עצמם.
הרוך הזה מחולל נפלאות, אי אפשר שלא ללכת שבי אחריו, אי אפשר שלא לאהוב את האנשים ואת האיש שכותב עליהם כך – לא לרחם עליהם, כי אם להשתאות ולאהוב. והאהבה במחוזות נוראים כל כך, הקרבה שהיא מחוללת במקומות שהנפש מבקשת שם להימלט, לפנות ערף ולחמוק, עושה במקצת את מלאכת הקתרזיס של יצירת האמנות, מביאה הקלה ונחמה ועמן קורטוב של אופטימיות.