חמישים

זהו סיפור חייו של ציפור בן-יום, אקדמאי כושל ומחפש דרך, אבוד, אך שמח בחלקו. בשפה עשירה ומפתיעה במכמניה אורג הגיבור זיכרונות ילדות מוקדמים, וטלאי התבגרות סוערת, עם הגות מקורית המבקשת לעמוד על משמעותו של מרבד הזהות הנרקם מהם. הספר (ראשון משני חלקים, החלק השני "פוגה פסיכוזה" יצא לאור בעתיד) מגולל את חניכותו רבת-השנים לרגלי מוריו האקסצנטריים, את החוויות המשעשעות ושוברות הלב שעבר בניסיון ליישם את חוכמתם, ואת דרכו אל מעבר לה.

אין זה ספר פרוזה שגרתי, עם עלילת התחלה-אמצע-וסוף מסורתית, אלא מסע רוחני-חושני על ציר הזמן, בין מצבים, ממדים, דמויות וערכים, שראוי להיקרא גם כמסה פילוסופית סוחפת.

המחבר, ציפור בן-יום, הוא נזיר זן, אנרכיסט ומובטל. זה ספרו הראשון.

מחבר הנספח, נמרוד בר-עם הוא פרופסור לפילוסופיה של המדע והמטפיזיקה, ודיקאן רשות המחקר במכללה האקדמית ספיר. זה ספרו הרביעי (השלישי בעברית). הוא מתגורר ברמת-גן, נשוי לחוקרת ספרות היידיש גלי דרוקר בר-עם ואבא לאוריין.

מתוך הספר:
העולם נברא כשהייתי בן שלוש בערך.
הוריי, אחי ואני גרנו אז במרתף אפלולי וטחוב שמעליו נבנה בעצלתיים בית ילדותי הגדול והמואר. המרתף היה שקוע כמעט כולו באדמה והיה עשוי לבני בלוק חשופות, אפורות ומחוספסות למגע. אור היום בקע אליו מרצועת חלונות צרה שהייתה סמוכה לתקרה, כמעט נושקת לה. צללים רכים נעו על הקירות, נמתחים בקצב תנועתה העצלה של השמש הנדחקת והמתרחקת. כך הייתה צוללת ילדותי ומדמדמת.
אבי לא היה נוכח בימים ההם אלא כדמות מרוחקת. ספק חייל, ספק צייד, ששב באישון לילה ממלחמות מאובקות, או ממסעות בין פראי-עד נוצצי עיניים, אל מיטתה המטושטשת של אימי. אימי הייתה אלת היקום הבלתי מעורערת. שש ידיה טרחו סביבנו בתואם מסחרר, ממלאות את המרחב הקטן בפירות יצירתה. זמנה באותם ימים הוקדש לפיקוח על בנאים שמימשו באטיות מקוממת את חזונה האסתטי מעל ראשינו. שיחותיהם, רחשי עבודתם מבעד לקירות העבים, היו הגלים המלחששים שגוננו על ספינתנו הטובעת. אך מבטה מפיח החיים מוקד כולו באותם ימים באחי, שהיה משוקע במאמץ קדחתני להרוג אותי.