כאן יא מכאן

ספרה של נאוה ט. ברזני בוחן עדויות מאוחרות של מי שהיו ילדים בתקופת המלחמה והשואה בלוב בין השנים 1945-1938. במרכז הספר ניצבים המפגשים שערכה המחברת עם המרואיינים והיחסים הדינמיים, הדו-כיווניים, הנוצרים בין זיכרון להיזכרות. יותר מכפי שהוא מבקש לגולל סיפור חתום, חותר ספר זה להמחיז את התנועה האינסופית שעל ידה העבר וההווה מוסיפים להתהוות זה בדמותו של זה.  מצד אחד, המחברת מכירה בכך שזיכרונם הפרטי של העדים משורג בסיפורי הזיכרון של המבוגרים ששהו עמם, בספרות המחקר והייצוגים הרווחים בסיפורי השואה בכלל ובלוב בפרט, כמו גם בשיח הפוליטי, התרבותי והחברתי; מצד אחר, מבקשת המחברת לחלץ מבעד לסיפורים הנרכשים והמסוכמים את ההבהוב החומק של הזיכרון הפרטי. באמנות קשב שאין עדינה וסבלנית ממנה, מלווה ברזני את מרואייניה בדרכים הראשיות של הזיכרון המוכלל עד שהוא מצמיח את מבוך הסמטאות של החוויה הכמוסה, המייָחדת.לשם כך היא עושה שימוש מזהיר בדימויים חזותיים – תצלומים מהתקופה שהיא מציגה בפני העדים ורישומים שהם מתבקשים להכין במהלך השיחה. הדימויים הללו מצליחים לעקוף את סיפורי-העל ולדובב שברירי מציאות פנימית וחיצונית שהודחקו; לפרוץ את תבניתו היצוקה של הזיכרון למהלכה החי של ההיזכרות. לנוכח המראות, הגבולות בין העבר לבין ההווה מתמוססים וחומר המציאות מערים על מחסומי התודעה. האדם המצייר נעשה מעט מעט לאדם המשחק: ככל שמרואייניה של ברזני מציירים לפניה את רצינותו החשאית של משחקם, הספר נעשה לבמה עשויה מילים, והמאבקים והתקוות המוצגים עליה מתחוללים לעולם עכשיו, ברגע הזה.