מרחב זמן שאבד

"בְּדִמְדּוּמֵי גּוּף בָּשָׂר נִשְׁבָּר
הַמַּמָּשׁוּת הִיא אַשְׁלָיָה חוֹלֶפֶת,
תַּעְתּוּעַ קָצָר.

זוֹ הָרוּחַ נוֹשֶׁבֶת מְנִיעָה
אֶת הָאוֹר מְרַצֵּד
בֵּין הַצְּלָלִים הַקּוֹפְצִים
בֵּין הַצְּבָעִים.
זֶה הַיָּרֹק שׁוֹפֵעַ
מִתּוֹךְ הָאֲדָמָה,
הַשָּׁמַיִם הַכְּחֻלִּים.
צִפֳּרֵי חֹפֶשׁ מְטַיְּלוֹת
בֵּין רְקִיעִים..."


שיריה של מיכל פרי הם שירה לירית במיטבה, מפני שהם עוקבים אחר תנועת הסובייקט בזמן ובמרחב. האור והצל, משחק הגוונים במציאות, הקומפוזיציות המורכבות של הנוף העירוני וגם של הזיכרון האישי, כולם מועברים דרך תודעתו של סובייקט, המוּדע להיותו כזה. זוהי נקודת מבטה של משוררת היודעת שהיא יוצרת את העולם קודם כול במבטה ובתודעתה, ואחרי כן בסימון שלו במילה ובצבע, בעט ובמכחול. עם זאת, לכל אחת מן הישויות המרכיבות את עולמה – האהוב, האב, האם, הבת – ישנוֹ גם קיום אוטונומי. כוחה של שירה גבישית זו בא מן המוּדעוּת, תעצומות רגש, איפוק וחתירה מתמדת לבהירות והרמוניה. מיכל היא משוררת מחוננת בעלת יכולת התבוננות מעוררת התפעלות והשתאות.

אילן שיינפלד