סיפור על מילה שחסרה לה התחלה

מָה אָמַרְתְּ, חֲמוּדָה?

דָה זֹאת מִלָּה?

מָה לְצַיֵּר? אֵיךְ אֵדַע?

אוּלַי זֹאת מִלָּה שֶׁחֲסֵרָה לָהּ הַתְחָלָה?

שַׁחַר יוֹדַעַת בְּדִיּוּק מָה הִיא רוֹצָה שֶׁאַבָּא יְצַיֵּר,

אֲבָל הִיא עֲדַיִן קְטַנָּה, וְעוֹד לֹא יוֹדַעַת לְדַבֵּר.

אָז הִיא אוֹמֶרֶת: ״דָה! דָה! דָה!״

וְאַבָּא מְצַיֵּר קַרְפָּדָה וַחֲסִידָה וְנַדְנֵדָה,

אֲבָל שַׁחַר עֲדַיִן לֹא מְרֻצָּה.

הַאִם אַבָּא יִפְתֹּר בַּסּוֹף אֶת הַחִידָה?

טַל חֵן וַאֲבִיאֵל בָּסִיל —

הָאֶחָד הוּא אַבָּא שֶׁל רוֹעִי וְעוֹפֶר וְיוֹצֵר הַבְּלוֹג ״הַדְּבָרִים שֶׁאֲנִי רוֹאֶה״, וְהַשֵּׁנִי הוּא הָאַבָּא בַּצִּיּוּרִים שֶׁבַּסֵּפֶר —

מְסַפְּרִים סִפּוּר מְלֵא הוּמוֹר וְאַהֲבָה עַל הַהֲנָאָה הָאֵינְסוֹפִית

שֶׁאֶפְשָׁר לְהָפִיק, בְּכָל גִּיל, מִמִּשְׂחֲקֵי מִלִּים.