עשרים שירי אהבה ושיר אחד מיואש

רכון בערבים אני משליך את רשתותי העצובות
אל אוקינוס עיניך.
שם עולה ובוערת בגבוהה שבמדורות
בדידותי המטלטלת זרועותיה כטובעת.
אני נותן סימנים אדמים בעיניך הנעדרות
המתנחשלות בים לאור המגדלור.
רק אפלה את אוצרת,אשה מרחקת שלי,עתים עולה ממבטך גדה של בעתה.
רכון בערבים אני משליך את רשתותי העצובות
לאוקינוס המסעיר את עיניך הימיות.
צפרי הלילה מנקרות בכוכבים הראשונים
המנצנצים כנשמתי עת אהבך.
הלילה דוהר על סוסתו הקודרת
וזורה שבלים כחלות בשדה.