אני המשיחה

אין יוצא וישנו בא

אֲנִי אֵשֶׁת סוֹדוֹ שֶׁל הַמָּשִׁיחַ,

הוּא קָשׁוּר חָזָק לַמִּטָּה

וְיֵשׁ לוֹ בָּעֵינַיִם חַדּוּת מַטְרִיפָה.

אֱלֹהִים אַל תִּדְאַג כְּשֶׁלַּיְלָה,

אַל תֵּבְךְּ מִתַּחַת לַשְּׂמִיכָה.

יִהְיֶה בְּסֵדֶר, תִּהְיֶה גְּאֻלָּה.

הוּא יַגִּיעַ, הוּא הִבְטִיחַ,

מִמֶּנִּי יֵשׁ לְךָ מִלָּה.

אֲנִי אֵשֶׁת סוֹדוֹ שֶׁל הַמָּשִׁיחַ,

יֵשׁ לִי חֲבֵרִים

בַּמַּחְלָקָה הַסְּגוּרָה.



שיריה של גפן מרגלית כנעני אשר מכונסים בקובץ סוער זה הם שירים של משוררת-נביאה: המנעד שקולה עובר בו, יש בו תמיד מן הבשורה, מידיעת האוב. זה קול שיונק במובלע ובמוצהר מתת ההכרה הוולכי, הנפתחת כמניפה לעבר העולמות המתקשרים עם כוחות שמעבר לגשמי; המשוררת הידעונית, שדווקא בשל יכולתה להלך על הקו בין השפיות לשיגעון יודעת מה שאחרים אינם יודעים: את שפתו של הסוד. אבל כדי לדבר בשפת הסוד יש לדבר ולמעוד, להשתמש במלים ולפקפק בכוחן, למרוד בהיגיון באמצעות אינטואיציה ראשיתית, לאבד הכל ולשוב ולקנות את עולמך. והמלים הן המטבעות.

לי ממן