אני זוכר

מה אתה זוכר? את משחק הכדורגל, את מבטו של אביך כשהפרעת לו במנוחת הצהריים, את אמא שראתה אותך מסמיק. אתה זוכר את חוסר האונים שלך אל נוכח מציאות לאומית נבנית ומתפוררת. אתה זוכר הכרזות נחרצות, אנשים בטלוויזיה, את זו שאמרה עליך שאתה כבר לא ילד, שריטת ציפורן בדלת, את ראשו הכואב של פרד אסטר.עשרות פרקי זיכרון מרכיבים את הספר המיוחד והמעודן הזה, ספק יומן ספק בדיון. ארצות חדשות של היזכרות מתגלות בו, וגם קצת העלאת רוחות מתים באוב. עודד מנדה-לוי אינו מפנה עורף לאוזלת היד של הזיכרון להעמיד ייצוג בלתי-מוגבל, אלא מתמסר בלשון בהירה וזהירה לאחיזת העיניים, לתעתועי ההיזכרות, לתנועת הלישה של חומרי החיים, הצרה בהם צורות כרצונו.מלאכת היזכרות תל אביבית וישראלית זו, שמייצרת עולם שאבד ומטשטשת הבחנות בין עבר להווה, בין המוחש למסתורי, היא גם מלאכת קריאה, הכוללת אהבה לספרים ושיחה עם סופרים, בניסיון רופף לתפוס איזה ערך נשכח.