בדמייך חיי

“התחלנו ללכת מבלי לדעת לאן. העולם היה פתוח לפנינו, אלא שהיה זה עולם מרוקן. עינינו פנו מזרחה, לאי־שם, הרחק, אל מעבר לים. צעדנו בחלל ריק ובהינו לפנינו.לרגע הפנינו מבט לאחור.ראינו אלוהים פנים אל פנים – וַנְחִי”. הוצאת כרמל מוציאה לאור מחדש את היומן שכתב הסופר לייב רוכמן בתקופת השואה. הספר, שטלטל את קוראיו, הופיע בשעתו בכמה וכמה מהדורות.לייב רוכמן (1978-1918) נולד במינסק מזובייצק שבפולין. בגיל חמש התייתם מאביו, וכשהיה כבן עשר עזב את ביתו וגדל בחצרו של הרבי מפּוריסוב. לאחר שקיבל ‘סמיכה’ לרבנות, ‘התפקר’ כשהיה כבן שבע עשרה, והתחיל לכתוב בעיתונות היידיש בוורשה. את בדמייך חיי כתב בין השנים 1944-1943, כשהתחבא עם אישתו ועם כמה חברים בבתי איכרים.בשנת 1950 עלה ארצה, חי בירושלים, ועבד ב’קול ישראל’.עם השנים ראו אור ספריו בתרגום עברי: בצעדים סומים על פני האדמה (עם עובד, 1976); המבול (הקיבוץ המאוחד, 1988).ביתו היה בית ועד לרבים, צעירים ומבוגרים, ביניהם ש“י עגנון, גרשם שלום, חיים גראדה, חיים הזז, דב סדן, נחמה לייבוביץ’ ועוד.בתו ובנו הם המשוררת רבקה מרים והכנר יהושע רוכמן.  “מה הייתי עושה באותן השנים בלי רוכמן. הוא אולי בין היחידים, יוצאי השואה, שהסבל לא טשטש את צלמו היהודי. אלמלא חושש הייתי מאי־הבנה, הייתי אומר כי הסבל הוסיף לו קומה, ואם תרצו שיעור־קומה. מורים גדולים היו לי. עם רוכמן עשיתי את כברת־הדרך הארוכה ביותר”.אהרן אפלפלד