ברואה

ברואה, ספר שיריה השלישי של בתיה פלומבו, מבקש מקוראיו דבר פשוט – להתבונן. שירי הספר אינם מבקשים לספר סיפור או לגולל עלילה. הם נאמנים לנשימתה הקצרה של השירה – אוסף תנועות בקוד מורס של תודעה.

כל שיר בספר הוא אבן קטנה. תחילה נדמה שהיא פשוטה, סגורה וחלקה, אך מבט נוסף מגלה שפני השטח מחורצים – מרוח, מגשם, משרב. מי שיסתפק בקריאה חפוזה יראה רק את פני השטח של המילה. אבל מתחת לשכבת המובן-מאליו נמצאים סימני הזמן הדקים. הקריאה נעשית פעולה גיאולוגית: התבוננות איטית במשקעים, ברובד שנדחס תחת רובד.

הקורא מוזמן לא למהר. להפוך את המילים ביד, כמו שהופכים צור קדום, ולגלות את מקורן. כמו מי שמתעכב עוד רגע מול ציור במוזיאון, יבחין הקורא לפתע בציפור שעפה בשוליים, בחצב שפורח במעמקי הקנבס, בקמט בבד, בקו נעלם מעין. כך גם בשירים הללו – העיקר מצוי בשקט, בשוליים.

השירה של פלומבו טבעית כמו אבן. כמו נשימה. היא אינה מפנה עורף לעולם אלא שבה אליו שוב ושוב; לא מקלה עליו, אלא מדייקת את משקלו.
ענת לוין

ברואה הוא ספרה השלישי של בתיה פלומבו, בוגרת מכון וינגייט בלימודי חינוך גופני ומורה לטכניקת אלכסנדר. ספרי שיריה ואני קשר אחד (הוצאת גוונים) ולהרף עין ירוק (הוצאת עולם חדש) זכו לאהדת הביקורת וקהל הקוראים.