געגועים

מפגש עם גבולות השפה, בניסיון לבטא במילים ובדימויים את רגש הגעגוע שנפער בעקבות אובדן אישי, עורר כמיהה להתחקות אחר אפשרות גילום הגעגוע בחומר – להעניק לו צורה בעולם. כבר בראשית החיפוש אחר אותה צורה נכספת עולה אי-הלימה בין מרכזיותו של רגש הגעגוע בחיי האדם וביצירה האומנותית בכלל והקולנועית בפרט, לבין תשומת הלב שזכה לה במחקר. אי-הלימה זו מניעה מהלך מחשבתי הנפתח בשאלות הנוגעות במהות רגש הגעגוע, רגש מופשט החומק מכל דיסציפלינה מחקרית. באמצעות השוואה בין המושג געגוע למושגים מלנכוליה ונוסטלגיה שמובילה למושג אין, ותוך כדי קריאה המציבה את הפרשנות האסתטית במרכז, געגועים מאיר אי-הלימה זו ולוקח אותנו אל תוך חקירת רגש הגעגוע מבלי להתיימר להגדירו.

דרך התעמקות בטקסטים ותאוריות מתחומי מחקר מגוונים – תאוריה פסיכואנליטית, פילוסופיה, לימודי תרבות, אסתטיקה וקולנוע – ותוך כדי קריאה בכתביהם של הוגים וחוקרים כמו פרויד, ברגסון, היידגר, קריסטבה, בוים ומאלפס, מיכל לביא מתבוננת בקולנוע תיעודי אישי ישראלי עכשווי – בסרטים מאת ענת אבן, יונתן חיימוביץ' ויובל המאירי, יוצרת ויוצרים שהאסתטיקה מצויה בלב המעשה הקולנועי שלהם. מתוך מהלך מחשבתי הנע בין תחומי מחקר המחברת מציעה פרשנות אסתטית לגילום קולנועי של אחד הרגשות המהותיים בקיום האנושי.

מיכל לביא היא יוצרת וחוקרת קולנוע שבמרכז הווייתה החיפוש אחר גילום רגש הגעגוע. היא מלמדת בבית הספר לאומנויות הקול והמסך במכללה האקדמית ספיר, ובמשך שנים ניהלה אמנותית מוסדות קולנוע, בהם סינמטק חולון ופסטיבל קולנוע דרום. מאז טבח 7 באוקטובר, שהשפיע על חייה ועל חיי משפחתה, המאבק להשבת החטופות והחטופים הפך למרכזי בחייה, וההתמודדות עם הקיום שלאחריו עומדת במרכז עשייתה האומנותית.