זהירות שירים עם וירוס

יש משהו ספונטני וזורם בשיריה היפים של רונית מזוז בספר החדש שלה: "זהירות – שירים עם וירוס". שיריה בנויים פעמים רבות כמונולוג קצר רגשי ביותר לנמען או לנמענת חסרים, והיא מקפלת בתוכם פנייה לכל מי שיָקר לה: משפחה, חברים וכלל החברה שלנו. זו פנייה רגשית היוצרת מרחב אינטימי עם הקורא, עד שצחקתי ואף דמעתי בקוראי את שיריה. לעתים אני תמה איך עורכי הספרות עוד לא גילו את יפי שירתה מעבר לפרסום ספורדי פה ושם. עוד דבר מהותי בשירתה הוא הדרך שבה היא מטפלת בַּפּוליטיקה של הזהויות. להבדיל ממשוררים מזרחיים אחרים היא חווה ומתמודדת עם הכאב גם באמצעות ההומור הבריא שיש לה וכבר קבע המחזאי סמואל בקט במרירות כי אין דבר מצחיק יותר מאומללות. עם זאת, תמצאו כאן גם שירי אמונה רליגיוזיים כנים עד דמע. ובכלל, אצלה הפוליטיקה של הזהויות לא מותירה את השאלה החשובה בצד: פלסטינים-ישראלים, לימים אחרים. מזוז קושרת בחוכמה בין תיקון העוול שנעשה למזרחים לבין החיבור למרחב הערבי, דהיינו: אי אפשר לשורר על קיפוח מבלי לקחת בחשבון עמים אחרים וצדק חברתי-כלכלי לכול.

*

בְּוַדָּאוּת כְּבָר לֹא אֶפְגֹּשׁ

לְעוֹלָם בְּאֹפֶן מִקְרִי שֶׁכָּזֶה

אֶת דּוֹד שָׁלוֹם וְדוֹד כְלָאפוֹ

וְאֶת פְּנִינָה

אֲפִלּוּ

אִם אֶרְאֶה מִישֶׁהוּ שֶׁמַּזְכִּיר אוֹתָם אֵדַע

שֶׁזֶּה לֹא הֵם

אֲפִלּוּ לֹא לְרֶגַע כַּמָּה שֶׁהַחַיִּים מִקְרִיּים

וְכַמָּה וַדָּאוּת

מֵבִיא לָךְ הַמָּוֶת.

מזוז פרסמה שירים בבמות רבות: "הליקון", "משיב הרוח", "שבילים", "הכיוון מזרח", ולפני שנים אחדות פרסמה ספר שירה בעל שם מקורי ביותר: "סרט בערבית" ב"ספרי עתון 77".