חילופי עונות בשמיים

בשיריו היפים של ישראל פינקל יש חשבונות הרבה, הנושאים אופי של ספירת מלאי. הוא מהרהר ובא חשבון עם האהובה, עם העונות, עם נוף ארצו, עם ההיסטוריה של עמו, ובכלל עם החיים המתכּלים. זוהי שירה בעלת יסוד יומני-אישי, מאוד נוגעת ומאוד נהירה לקורא. בעיקר טורדת אותו שאלת מצבו של האדם בעולם ולשם מה, לאיזו תכלית, כל הדבר הזה, הדרך הזאת, המסע הזה? נחמה רבה אין בשירים, אבל ישנה השלָמָה, וההשלמה מביאה איתה איזשהם כובד ראש ועייפות שיש בהם מן היופי. נדמה כי הדובר בשירים מבקש להסיק מסקנות באשר לחיים, אך אינו יכול לעשות כן, לעיתים בשל מורכבותם ולעיתים בשל תִּפלותם. פה ושם הוא מוצא נצנוצי יופי להיאחז בהם, אבל אלה רק מהבהבים לרגע ושוב מותירים אותו עם ההשלמה הווידויית הטוטאלית בדבר אי יכולתו של האדם להיוושע.הדובר בשירים של פינקל עבר מלחמות – אש וגופרית. עם זאת, קשה להשתחרר מן העובדה כי המלחמה האמיתית שלו היא ביומיום. כאילו מאבק הקיום תוך לחימה בשגרת החיים ותהפּוכותיה חובר אל חוויית המלחמה שלנו כאן כישראלים. אכן כולנו צה"ל, אבל כולנו גם יחידים בודדים מזדקנים. מה נעשה אפוא? נברח למקומות אקזוטיים רחוקים – קרים וחמים. ניגע בתרבויות אחרות. נחזור אל ההיסטוריה שלנו באירופה מלאי גאווה בהווה. אבל ביומן השירי המובא כאן, שמציף אותך הקורא בכנותו, אין ממש נחמה באסקפיזם הזה, ובכל זאת עולה הבדידות של היחיד מעל כל הוויה של עשייה ולא יועילו לו כובד ההיסטוריה ותחושת השליחות שהוא מנסה לאמץ ולסגל לעצמו. יש אומץ רב בכתיבה הגותית עצבותית מעין זו.