טורסו

בימי הסגר הראשונים, כשביום אחד מצאנו את עצמינו כבולים לבית ולפתע נפתח חלון הזדמנויות בצורת זמן, מצאתי עצמי חוזרת למה שפעם היה חלק מחיי – כתיבת שירים. כמו סכר שנפרץ, או כמו הדבקה המונית, השירים זרמו מאליהם.

כשהתגבשה בלבי החלטה לפרסם את שיריי, צרפתי לתהליך את העורך הנפלא של הספר, רון דהן. רון ידע לזהות נושא שולי כביכול בספר, הַגֵּן BRCA2 שאני נושאת, על כל הסכנות שטמונות בו, והמליץ להוסיף עוד שירים בנושא.

כתיבת הספר הפכה להתמודדות עם המציאות הכרותה שהַגֵּן הכניס לחיי. מעבר לתהליך האישי, נולדה יצירה שיש בה סיפור נשי רחב יותר, סיפור של נשים שמתמודדות עם גזירות של גוף ועם שאלת הנשיות שתמיד נקשרת למראה שלנו ולפוריות שלנו. כמעט כל אישה תתמודד עם השאלות האלה במוקדם או במאוחר, אני ונשים נוספות שנושאות את הגן (הי אנג'לינה ג'ולי), נאלצות להתמודד איתן ביתר שאת.