מצרלי עד שולי
תקציר
הצפייה החוזרת ונִשנית בסרטי קאלט ישראליים, סרטי "יום העצמאות", הפכה לכעין טקס לחיזוק ואישוש של תחושת הזהות הלאומית הישראלית. בתור חברת מהגרים מגוונת ונטולת עבר היסטורי משותף ברור, הייתה ישראל צריכה להמציא את התרבות המקומית שלה ואת מאפייניה, ולגרום לכל מי שבא לארץ להרגיש חלק ממנה. כך, באופן לא מודע נרתמו אנשי קולנוע למשימה ויצרו סרטים שהפכו למעין טקס קבלה ואמצעי חיבור לזהות הלאומית המקומית. סרטים אלה עזרו ממש להמציא את הישראליות. בספר מאמרים זה, פבלו אוטין עורך ניתוחים אסתטיים של סרטים ישראליים בולטים כדי לשפוך עליהם אור חדש ולהבין מהות מסוימת המגדירה את החברה הישראלית עד עצם היום הזה. בחלק הראשון של הספר מתעמק אוטין בסרטים פופולריים, שזכו לאהדת הקהל והפכו לסרטי פולחן הן בעבר והן בימינו: צ'רלי וחצי, חגיגה בסנוקר, גבעת חלפון אינה עונה, מציצים, מכתוב, לשחרר את שולי ואף אפס ביחסי אנוש – ובודק את הקו המחבר ביניהם. בחלק השני של הספר מתהלך אוטין בקולנוע שנתפס כ"אמנותי" ואשר זכה להכרה בפסטיבלים ולהערכת הביקורת, ומנתח את הקולות הייחודיים והבולטים שהביאו יוצרי הקולנוע הזה (ערן קולירין, קרן ידעיה, האחים אלקבץ ועוד), כדי לגלות כיצד סרטים אלה חושפים צדדים מודחקים של החברה הישראלית ומשלימים את התמונה של הקולנוע הפופולרי. אוטין, שהיגר מארגנטינה, משלב בניתוח הסרטים חוויות אישיות מההגירה ומגילוי ה"ישראליות", וכך מספק מבט אחר על הקולנוע והתרבות המקומיים. דרך הדיון בסרטים מנסה אוטין להבין את החברה שבתוכה נקלט, מה הם הערכים המרכזיים בה וכיצד אפשר להבין טוב יותר את עצמנו כישראלים, אולי כדי להפוך את החברה שלנו לבריאה, מכילה ומוסרית יותר.
