משם והלאה שירים 1975-2024

שלום רצבי הוא מטובי המשוררים בשירה העברית החדשה השואבים את עיקר השראתם מהתרבות היהודית לדורותיה, אך שירתו אינה נושאת חותם רליגיוזי-אמוני גרידא. מכאן השוני המהותי והאַחֵרוּת שלה, ייחודה וכוחה; שירת אמת איכותית שהמורכבות והדיאלקטיקה שלה אינן מצמצמות אותה לקטגוריה אחת. שירתו של רצבי עומדת בסימן המשכיות והתפתחות לאורך השנים, תוך קיום שיח רב שכבתי בין פיזי ומטאפיזי, יש ואַיִן, ועוד. שירה זו אינה חפה משאלות נוקבות ביחס לאמונה ואף מבטלת כל ודאות: של אלוהות, זמן ומקום, זהויות מודולריות וקיום אנושי, ובכך נוגעת בעומקים ששירה אמונית טהורה אינה מגיעה אליהם.
שפת שירתו של שירת רצבי מפתחת שיח שאינו אלא מונולוג אינסופי תלוי-זולת. כך היא נעה במחוזות האהבה והמוות, באינטראקציה שונה מזו המוכרת.
ישנם מפגשים בצמתים שונים בין שיר האהבה ל"אַתְּ", האהובה הנוכַחַת, לבין שיר הקינה העוצמתי על האֵם המתה, שמותה מאיין גם את ההווה של הדובר ומערער את ודאות קיומו. האֵם חוצה הלוך ושוב את הגבול הדק בין חיים למוות ומוסיפה להתקיים בנוכחות קבועה מכוח המילה הכתובה והאהבה לאין קץ. העדרה הופך לסוג של נוכחות. ומכיוון שהקונקרטי כמו במגע מידאס הופך למופשט והיסוד הביוגרפי נשאר רק ברקע הדברים, מתהדקת האחיזה באבסורד.
תפיסת האבסורד בשירתו של רצבי אינה פוסחת גם על הלשון הפואטית השואבת מן המקורות, מתפצחת בכפל פנים והופכת לחלק אינטגרלי מחומרי המציאות.
יערה בן דוד
*
שירתו של שלום רצבי מרחפת על פני תהומותיה של המציאות וצוללת למעמקיה של נשמת האדם. היא מחפשת אחר 'מה שאין לחפש וגם אין איפה לחפש', אבל אינה חדלה מלבקש אחר 'מילה, קול, לב להתכסות'. זוהי שירה עשירת-מבע ודקת-רגש שאין דומה לה בלשון העברית.
פרופ' שלמה בידרמן