נורייב שלי

מהן חיות אם לא אפשרויות סיפוריות של דמיונות ומצבים. למה להסתפק בחיות הקיימות אם בדמיון שלנו הן יכולות להופיע בכל מיני אופנים ולסמל מצבים נפשיים. כך במיתולוגיות העתיקות וכך גם ב"ספר הישויות הדמיוניות" של חורחה לואיס בורחס וגם בספרה של אורה עשהאל "נורייב שלי וסיפורים נוספים".
בסיפורים, "גמל שלמה בשם נורייב" ו"הדרקונים בעלי הבטן הזהובה", למשל, מנסה המספרת של עשהאל להתיידד עם החיות המוזרות – בין אם אלה חרקים או דרקוני מתכת – קיימות או לא קיימות, יפות ונאוות, מצויות כארנבות וכחתולים, או נוראות ומאיימות ככל שיהיו. ויש גם היפוך של קונבנציות נרטיביות: בסיפורים "עונת הצפע" ו"נחש מסוכן", הנחש המיתולוגי הסכסכן והמפריד הופך לגורם מחבר שמאפשר את מאוויי הנפש הכמהה לזוגיות ולאהבה. כל מגוון החיות הזה משמש בסיפוריה כמטאפורה מופשטת פנטסטית וגדולה למצבים נפשיים של הפרט ולמוראות האדם בחברה כמו השואה.
קובץ לכיד ויפה ביותר מבחינה תמטית, מעט המחזיק את המרובה בכלוב, שמא תברחנה החיות, תחמוקנה כ"השועל האדום" מעולם הדמיון דרך החור אל המציאות ותשארנה אותנו עם אפרוריות השגרה של בני האדם בלבד.