עליית הנוער השנים המכוננות 1932-1949

עליית הנוער קמה בעת מצוקה ליהודי אירופה, בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה ולשואה, והיתה חלוצה בהצלת בני נוער וילדים יהודים. בראשית שנות השלושים של המאה הקודמת היא פעלה בגרמניה הנציונל־סוציאליסטית ובתוך שנים ספורות הרחיבה את פעולותיה למרכז ולדרום אירופה. רחה פרייאר, שיזמה את עליית הנוער כמענה לסכנות שארבו לנוער יהודי, עיצבה יחד עם מנהיגים של התנועה הקיבוצית בארץ ישראל את מסגרת "חברת הנוער". הנרייטה סאלד הנהיגה את עליית הנוער תוך העצמה ודבקות בעיקריה של הציונות המגשימה, ואכן, משנות השלושים ועד אמצע שנות החמישים של המאה ה־20, ראתה את עצמה עליית הנוער כ"תנועה" במובן האידיאולוגי של אותם ימים. פועלם של כפרי הנוער ומקומות חינוך אחרים של עליית הנוער לא תם בשנות החמישים. הם מהווים עד היום מסגרות חינוך ושיקום מוערכות בארץ ובעולם. במעשיה לאורכם של שלושה דורות הייתה למופת של אחווה ועזרה לזולת. מעידים על כך למעלה מארבע מאות אלף צעירים שהתחנכו במסגרות עליית הנוער מאז הקמתה.