על החוף השקוף

יֵשׁ מְקוֹמוֹת

בָּהֶם מִלִּים נִשְׁטָפוֹת אֶל מִפְרְצֵי הַתּוֹדָעָה

כְּמוֹ לִוְיְתָנִים אֲבוּדִים וְקִרְעֵי אַצּוֹת, אוֹ

שִׁבְרֵי צַלָּחוֹת מִסְּפִינָה טְרוּפָה.

שָׁם נִתָּן לַחְלֹץ נַעֲלַיִם וְלָלֶכֶת יְחֵפִים

בֵּין זִכְרוֹנוֹת קְבוּרִים בַּחוֹל

וּרְגָעִים חוֹלְפִים מֻלְבָּנִים מִמֶּלַח,

וּלְהַשְׁאִיר מֵאָחוֹר עֲקֵבוֹת פְּתַלְתַּלִּים

עַל הַחוֹף הַשָּׁקוּף.

השירה של רועי לירן, כמו הציורים המופיעים בספר מדי פעם, נראית צלולה ומזמינה, אבל כשנכנסים אליה, בקלות, מוצאים בה ישות מורכבת ורב-שכבתית. כדוגמה, בשיר "סרט מדידה" אפשר לחשוב בהתחלה שהנושא פשוט, אבל הוא הופך להיות שאלה בסיסית על אנושיות. כך גם ציור העץ בתל אביב המלווה את השיר, עץ מפותל שנעלם בשמיים עם בניין הדירות שלידו. פשוט ומלא משמעות.

הטכניקה של לירן יוצרת יופי והרמוניה שגורמים לי לרצות לזכור כל שורה, כל מילה, כל שיר, כדי להכניס אותם אל לִבִּי לחיי היומיום. עם השירה של רועי החוף רק נראה שקוף, אבל המים עמוקים.

פרופ' קרן אלקלעי-גוט

אוניברסטית תל אביב