קול קורא

“לפני כעשרים שנה (1996) השתתפתי בסדנת הכתיבה של “הליקון”. הסדנה התקיימה במשכנות שאננים בירושלים בשישה סופי שבוע מרוכזים. אחד מהזיכרונות החזקים שיש לי מאותה סדנה הוא המראה הבא: חמישה עשר משוררים ומשוררות צעירים, ביום שבת בבוקר, רצים ריצה קלה בסמטאות משכנות שאננים. כל מי שקצת מכיר את עולם השירה ואת המשוררים יודע שריצה כזאת אינה חיזיון שגרתי.האחראית לריצה היתה כותבת הספר הזה, אירית סלע. הריצה נועדה “לפתוח את הקול” לפני תרגיל בקריאת שירה בקול, על הבוקר. וכבר היה בכך שיעור: יש קשר בין השירה והגוף, בין השירה והנשימה. באופן סמלי יותר, חשבתי, לרוץ אל השירה – זה לקח טוב. היא, אכן, נוטה לברוח ולחמוק.הספר מציע לקרוא שירה בקול, וזוהי הצעה נועזת, הגם שהיא נראית כמעט מובנת מאליה. כי איש כמעט אינו קורא שירה בקול כיום. אני תוהה האם השתיקה שנפלה על השירה לא פגעה במעשה הכתיבה עצמו, במובן זה שהיא פגמה במוזיקליות של השירה, באוזן של המשוררים, ובסופו של דבר לא הובילה גם להשתקה ולהחרשה של השירה בספֵרה הציבורית והתרבותית. מי שייענה להזמנת הספר הזה ילמד להפוך את המילים על הדף למשהו חי, רב ממדי, נוכח, נוגע, גופני. נדרש לכך תרגול, אבל התמורה גדולה, במיוחד אם הקורא מגיש את שיריו-שלו, אבל גם אם הוא קורא שיר של זולתו. בסופו של דבר, הפיכת הקריאה בקול להרגל טבוע תשפיע גם על כתיבת השירה על הדף, על השמיעה הפנימית של הקול הנכתב על הדף.לספר הזה יש צד נוסף, שהוא הצד השני של מטבע הקריאה בקול. פרשנות שירה ללא קריאה בקול של השיר היא כמעט בלתי אפשרית, ובוודאי מוגבלת. מבחינה זו ספר זה יועיל מאוד למרצים ולמורים המלמדים שירה באוניברסיטה, בבתי ספר ובמקומות אחרים. אפשר כמעט להעז ולומר שקריאה טובה של שיר היא חצי מהבנתו, ולעתים יותר מזה. השירה היא דיבור, והבנתו מחייבת ביטוי נשמע. כל מי שניסה לקרוא שיר יודע שהדיבור בקול, במקרים רבים הוא ההסבר הטוב ביותר של השיר.