שמתי לב

אֲנִי גִּבּוֹרַת אַל
תַּגִּידוּ לִי שֶׁכָּל דָּבָר הוּא
שִׁעוּר
וְשֶׁאֱלֹהִים לֹא נוֹתֵן אֱגוֹזִים
לְמִי שֶׁאֵין לוֹ
שִׁנַּיִם
אֲנִי מִתְכַּרְבֶּלֶת בֵּין יְמֵי הַשָּׁבוּעַ
הוֹפֶכֶת דְּבָרִים קָשִׁים
לְעוּגִיּוֹת מְתוּקוֹת
נֶהֱפֶכֶת לְחֶמְאָה בַּיָּדַיִם שֶׁלְּךָ
יוֹדַעַת שֶׁלֶּאֱהֹב
זֶה כֹּחַ הַעַל הַיָּחִיד.

מעל שירי ספר השירה החדש של סמדר פייל "שמתי לב" מרחף חסד, הלא הוא חסד השירה המישירה מבט פנימה אל תהום הנפש ולא מסיטה את המבט גם כשהתהום מתבוננת אליה בחזרה. עם זאת יש בה כוח להשקיט, לערסל, לנתב את האימה החוצה והלאה. ניכר כי לנגד עיניה של פייל עומד כל מדף השירה העברית והעולמית, עמו היא משוחחת, ממנו היא לוגמת לגימות מדודות של השראה, ובאמצעותו היא לשה מחדש את השפה הפואטית שלה.
סמדר פייל היא משוררת הכותבת את כישלונותיה, געגועיה, החמצותיה וחסכיה בישראל של כאן ועכשיו. מקום שבו הכול זמני ומעורער, על כן היציבות האפשרית היחידה לה היא יציבות המילה, יציבות השירה. "מצטערת, לא הכנתי אתכם לחיים" היא לוחשת – לילדיה, לתלמידיה, ליקרים לה. זו אמירה כנה, אולי כמעט בלתי נסבלת בפשטותה, שכן גם את המשוררת איש לא הכין לחיים. אך גם בכך טמון יופיו של הספר: הוא איננו מתחפש. הוא איננו מתנצל. הוא פשוט ישנו – חי, נושם, חושף.
סמדר פייל כותבת שירה מפוכחת אך לא צינית. עצובה, אך לא מרירה. זהו ספר על הבטחות שלא קוימו, על תקוות שהתפוגגו, על מי שמבינה לבסוף שאין עולם מתוקן, שאין פתרון מושלם. זהו ספר וידויי עמוק ואינטימי, שבו נוכחות האמהוּת חדה ובולטת, אך היא איננה רק תימה – אלא גם שפה, הלך רוח, אתיקה וגופניות. "מישהו חייב, בסוף, לפנות את השולחן ולעשות כלים" היא כותבת – כביכול בפשטות, אך מאחורי הפשטות הזו מסתתר עולם שלם של הבנה, של כאב, של השלמה, ואולי גם שמץ של תודעת סוף.

ורד טוהר, משוררת וחוקרת ספרות