למה קוראים לך רביטל בבי"ת? מה עושים עם החבר הרעב של הילד? ועם ההורים הסוררים שעדיין לא שילמו את חובם לוועד הגן? ואיך, למען השם, מתחזקים זוגיות לאור נרות אקמולי?
ספר זה הינו אוסף מטוריה של רביטל ויטלזון–יעקבס, שכותבת בכנות מעוררת הזדהות על קשייה כאשת משפחה, המנסה לשלב אמהות לארבעה, קריירה ופילאטיס. היא חושבת שחובה לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ, פשוט כי בבית נקי מדי, ולכן הכול נדון בפתיחות: קשיי פוריות, תעלומת המתכון המושלם לפתיתים, הפוליטיקה של גן השעשועים, היחסים הטעונים עם המקווה ומורכבות האהבה. מתברר שזה קצת עצוב, בעיקר מצחיק ותמיד–תמיד נוגע ללב.

 טרייסי הוג, שחיברה עם מלינדה בלאו את סדרת רבי-המכר "הלוחשת לתינוקות", הגתה לפני מותה ספר רביעי, אשר עוסק במשפחה כולה. ספר פורץ דרך זה מסביר מדוע "משפחה" היא הרבה יותר מאשר מערכת היחסים בין הורה לילד.

היזהרו מספרים להורים.
לפעמים הם יכולים להיות מקור השראה ופה ושם לתת עצות טובות ומועילות, אך הם בעיקר מתסכלים. ההשוואה תרדוף אתכם, תיאוריות עמוקות, דוגמאות יפות, הערות חכמות — כולן תפלושנה לעולם ההורות שלכם ובמוקדם או במאוחר תהפוכנה למטרד — מקור לדאגות חדשות, ביקורת עצמית ועומס. אם החלטתם לקחת ספר זה לידיכם, למרות האזהרה המפורשת, השתמשו באותה חוצפה, שאינה שוהה לעצות של אחרים, כדי לגלוש ולהחליק דרכו בקלילות ובבטחה. כך אולי תזנחו כמה דברים מיותרים מאחור ותצאו קלים יותר אל המשך מסע הורותכם.

הספר הורות לחירות נוגע בענייני יומיום שממלאים את חיי ההורות — חשדות עצמיים, משברים, “פרויקט הילד”, מריבות בין אחים, מנהיגות הורית, תהליכי פרידה, זוגיות והורות, דאגות, גבולות ועוד. כולם נבחנים מנקודת מבט המבקשת לעזור להורים ולילדיהם להיחלץ מעול ה”הורות” ולחדש בה את קולם האישי, חירותם ועוצמתם.

"אין דבר כזה נשים שמתחרטות על כך שהפכו להיות אימהוֹת. אין". אך מה אם חרטה על אימהוּת כן קיימת? מה אז? כיצד היא באה לידי ביטוי ומה מלמדות התגובות כלפיה? האם אימהוֹת שמתחרטות אוהבות את ילדיהן, ואם הן מתחרטות, מדוע ילדו אותם מלכתחילה? מה אנחנו יכולים ללמוד מחרטה בכלל ומחרטה על אימהוּת בפרט? בספרה הראשון, "ממני והלאה", כתבה אורנה דונת על היעדר הרצון להיות הורים ועל ההחלטה לא להביא ילדים לעולם. הספר שלפניכם, בכייה לדורות, הוא צעד נוסף במחקר הבוחן עמדות ונטיות לב כלפי גידול ילדות וילדים, לפני לידתם ובדיעבד. עשרות נשים מספרות בפתיחות על תחושותיהן כלפי מערכת היחסים שנדמית בעינינו הטבעית ביותר – אימהוּת, ועל חרטתן עליה, לצד אהבה, אחריות ומחויבות. בכייה לדורות, שמציע לראשונה עיון סוציולוגי בעמדה רגשית מושתקת ומוכחשת, ידבר לא רק למי שמתחרטות או מתחרטים על הורות. בכתיבתה המרתקת, הבהירה ורחבת האופקים, בוחנת דונת את תפישותינו החברתיות בנוגע לילודה, אימהוּת, זמן ורגשות, ומציעה אפשרות לחיים אינטגרליים יותר.

"רציתי להיות שר חינוך כדי לעשות משהו בשביל מישהו. בשביל ילד מהמרכז או מהפריפריה, בשביל ילד חילוני או חרדי או דתי, יהודי או ערבי, ילד מיוחד וילד ´רגיל´. משהו בשביל מישהו, כי מילים גדולות כמו גאולה יכולות להיות מאוד פשוטות: לדחוף נער הנמצא על פי תהום לדרך המבטיחה קיום מכבד; לתת לנערה את הסיכוי להיות מי שהיא.