בן 60 נסעתי לפריז לקלף מעלי קליפות שהצטברו.... לאורך הדפים כאן אני משחזר מסע קילוף עמוק וחד־פעמי שעברתי אי־פעם בחיי. -אייל גפן

ערב גשום אחד בתחילת 1996 דרכיהן של חמש נפשות מצטלבות

הרומן מגולל דיוקן משפחתי מרתק, השולח את זרועותיו ההיסטוריות קדימה ואחורה לכדי מניפה מרשימה ורבגונית של יהדות רומניה.

מה קורה למי שמסתכל מקרוב במוות? חייו ממשיכים. בחוץ עוברות מכוניות, חולפים עננים, בפנים הילדים מבקשים לאכול, לדבר, להבין. אבל אתה נזכר במשהו, או במישהו, ורוחות רפאים דוחקות בך. סיפור ועוד סיפור. בשביל להירפא, בשביל להינחם. אין בית ללא רוחות רפאים.

עידן צבעוני מאבק את חדרי חייו הפרטיים ומגלה בכל פינה את מקומו החמקמק של המוות. בספרוּת, במציאות, בכל הדברים שמונחים ככה, סביבנו, וסופם להיגמר. אנחנו כאן כדי לספר, שרים ביום ונזכרים בלילה, יודעים שמה שהתחסל, התחסל רק לכאורה. דודה אילנה-רגל-קרושה, כשאנו נזכרים בה, אין לה סרטן. ריחות הבית של דודה גניה ממלאים עכשיו את הבית שלנו, כשאנו נזכרים איך נלקחנו לשבעה שלה. אנחנו מחזירים למתים את נשמתם בחמלה. מקננים ומקוננים.

בטכניקה מרהיבה בחוכמתה טווה צבעוני קולאז´ עצום ודחוס של זיכרונות ורגעי הווה המקפלים בתוכם איזה מוות. המוות לעולם יישאר על-זמני, חוצה גבולות, כי הכתיבה מסוגלת להקים מתים לתחייה ולהפיח בהם רוח חיים. רפאים בכל מקום מגולל פרוזה קולאז´ית שובת-לב ומיוחדת במינה. ספק אם קראנו עושר כזה של גילומים שונים ומגוונים על אודות מקומו של המוות בחיינו, גילומים המפיצים את עצמם אלה באלה ובתוכנו, כשאנחנו משכנים בהם את זיכרונותינו שלנו. לא רק מחוזות מוסתרים של אימה וחרדה נחשפים כאן לעיני הקוראים, אלא גם המסתורין שמזמנת לנו העברית, על שכבותיה האבודות והטמירות.