תחילת המאה ה-21 מתאפיינת בהתחזקות האסלאם הפוליטי והופעת קבוצות אסלאמיות רדיקליות.

שיחותיהם של רב וכומר, מקבלות תפנית דרמטית כאשר הכומר ברגוליו הופך לאפיפיור פרנציסקוס.

הספר לצחוק על הבודהא חוקר את ההומור הזן-בודהיסטי. הוא מדגים כיצד מאחורי הסיפורים

על אמונה שלאחר התוהו

שיר עלילה ארוך, העוסק בבריאת העולם והאלים. היצירה הקסומה והעסיסית הזאת מרכזית להכרת הדת והמיתולוגיה היוונית.

התיאוריה הפוליטית מיעטה לחקור את אופי השלטון האלוהי. לפי עדות המקרא אלוהים היה ריבון ששלט בעולמו ובעמו בעזרת הפעלת צורות שונות של אלימות יוצאת דופן. 

הספר בראשית הוא המאמין בוחן מחדש את שאלת היחס שבין המאמין לבין אמנותו. הספר מתמודד עם הפרדוקס האופייני לחיים הדתיים: בחיים אלה האל נתפס כיש הראשוני ואילו האדם כיש המשני התלוי בו בכל היבט של חייו. אבל ההכרה באלוהותו של האל היא הכרתו של המאמין, ובאופן דומה מימוש החובה הדתית מותנית בהכרעתו של המאמין להכיר בחובה הדתית ולראות באל יש הראוי לעובד. יתר על כן, פרשנות העולם הדתי היא פרשנות האדם המאמין. הטקסטים המקודשים, המערך הנורמטיבי והליטורגיה ספוגים בתפיסות היסטוריות, תרבותיות וריאליות של בני-אדם, יחידים וחברות. אין עמדה דתית שאינה מותנית בהקשר הרמנויטי ממשי זה. גם אם האמונה היא התגברות וחריגה ממצב אנושי מסוים, במיוחד המצב של אי האמונה, היא אינה יכול להיות התגברות על המצב האנושי.

הספר בראשית הוא המאמין טוען שגם אם האמונה היא פעולה של האדם המאמין היא אינה מובילה לשלילת משמעות החיים הדתיים או לערור הנאמנות והמחויבות הדתית. הספר מבקש להציג את הטענה כי דווקא בתוך הראשוניות ההכרתית, האתית והפרשנית של המאמין מתממשת ראשוניותו הישותית של האל כריבון ומצווה. הפרדוקס של החיים הדתיים הוא המסלול שבתוכו מתממש מהפך זה שבו האל נעשה ליש הראשוני שהמאמין מקבל את ריבונותו. טענה זו נבחנת הן באמצעות ניתוח תיאורם של מאמינים על אמונתם, והן באמצעות ניתוח פנומנולוגי ואנליטי של האמונה עצמה. הספר הוא אפוא ניסיון לקרוא מחדש את ניסיונם הממשי של בני-אדם מאמינים, ולהחזיר את האמונה למרחב החיים האנושיים.

מתוך מחקר מעמיק ורב שנים של הקוראן, מסרטט המחבר תמונה שלמה ורב-צדדית של נביא האסלאם, חייו ובשורתו.