הרבה אומץ וכישרון יש בדפי הספר הזה – אומץ לכתוב על דברים גדולים; והכישרון לתת להם ביטוי מקורי ונועז. על אהבה ומוות כתבו רבים; אצל הילה עמית מופיע צמד הניגודים הזה הן בתפאורה מוכרת כנופי הכינרת ואילת בזמן חופשה משפחתית נינוחה, והן בסביבה זרה לרובנו.

אם חד־הורית, בתהּ הקטנה וצעיר פלשתיני נפגשים בחצרות האחוריות של תל אביב, והקשר האבהי שנקשר בין הצעיר לילדה סוחף אותה הרחק־הרחק מאמהּ – מן הביבים של תל אביב והשמש הים־תיכונית עד קנדה – ואין לדעת איך יסתיים. ג´ומאנה, רופאה באיכילוב, חוזרת מן העיר הגדולה אל בית הוריה אחרי מותו של אביה, ומתמודדת שוב עם מה שגרם לה לעזוב – לא רק רצונה ללמוד, אלא גם זהותה המינית. האם להתעקש על כך או להיכנע למוסכמות סביבתה? התלבטות דומה יש לנערה שגרה בשיכון של עמידר, כשהיא מתאהבת בשכנתה הבוגרת, אושרי שמה, ומחליטה לחיות אתה. קושי מסוג אחר עולה במערב אנגליה בין שתי נשים אוהבות שהזדקנו יחד, כשהאחת מאבדת את זיכרונה, ולא נשמר בו עוד אלא הזמן שקדם לאהבתן.

דניאל דרור, קצין צנחנים שחזר עטור תהילה ממלחמת ששת הימים, מחפש מפלט משמחת הניצחון

מלי, אישה יצרית ויצירתית, משוטטת ברחובות תל אביב בחיפוש אחר מקום שבו תוכל להניח את מיטלטליה המועטים, לעמוד מלכת ולהרגיש שייכת. כל רכושה צרור בתיק שעל גבה: מחברת, כלי כתיבה, צבעים, מכחולים, כמה ספרים ושמלה להחלפה.