כשדני בן התשע הלך מרוגז לחוף הים, הוא לא שיער שהפיה תבחר בו.

ב-15 במרץ 1977 נחטף אנטולי שרנסקי על-ידי אנשי הק.ג.ב. ליד פתח דירתו ברחוב גורקי, מוסקבה.

המעלעל בעיתוני ילדים שראו אור בארץ ישראל בתקופה של טרום הקמת המדינה, אם היה ילד באותם ימים ודאי יתנגן בזיכרונו "שיר הנמל" של לאה גולדברג: "למרחקים מפליגות הספינות / אלף ידיים פורקות ובונות". אלה אשר לא ידעו את התקופה ההיא, יתפלאו לגלות באותם עיתונים את "במדינת הגמדים" של אלה וילנסקי הכֹּה מוּכַּר עד היום, בצד "הַפלא ופלא" ("ומשה הכה על סלע") של י.ד. קמזון .

הספר "מחאי מחאי כפיים" – פואטיקה ואידיאולוגיה בשירת הילדים העברית בתקופת היישוב 1948-1939, בוחן כיצד נרתמה שירת הילדים, שפורסמה בעיתוני הילדים בעשור שלפני הקמת המדינה, לעיצוב ולחיזוק זהותם הלאומית של הילדים במגמה להכשירם ולפתח את מחויבותם להמשך המפעל הציוני. כך כתב בגיליון השני של  הבוקר לילדים (28.8.1943) העורך יעקב חורגין: "חובה קדושה מוטלת עלינו להקדיש את חיינו למטרה אחת: לעבוד ולהילחם, עד שנכין בשביל עצמנו את הפדות...אך אנו, המבוגרים, לא נוכל לבצע את כל המפעל הגדול הזה. אתם, נערי ישראל... תצטרכו להמשיך את המפעל ולסיימו."

כיצד כתבו על המולדת לילידי הארץ משוררים שלא נולדו בה? כיצד שוררו לילדים על גבורה והקרבה עד מוות? כיצד התייחסו בשירים לעם שישב פה קודם? כיצד השתמשו הכותבים בתכונתה הפיגורטיבית של השירה כדי להוסיף משמעות גם למבוגרים, לעתים שונה מזו שיועדה לילדים? והאם השפיעו השירים על עיצוב תודעתם של הקוראים הצעירים, של הדור אשר הקים את המדינה?

ב-11 בנובמבר 1942, חוק מספר 4305, הידוע כחוק המיסוי על ההון.

סיפורו של איסר לובוצקי הוא סיפורה של יהדות אירופה במאה העשרים. בזכות הזיכרון הפנומנלי שניחן בו עד ליומו האחרון, ובהומור דק ומתפרץ, מובאים כאן זיכרונותיו, אשר קובצו ונערכו בידי נכדו ד"ר עשהאל לובוצקי.

איסר לובוצקי, בן למשפחת סוחרים יהודית אמידה וסטודנט מצליח, הופך, כמו שאר יהודי מזרח אירופה, ליהודי נרדף הכלוא בגטאות עיר הולדתו וילנה. כבחור צעיר, השייך לגרעין הציוני של תנועת בית"ר, הוא מצליח יחד עם חבריו למחתרת לחמוק מן הגטו דרך תעלות הביוב והופך לפרטיזן ביערות מולדתו.

איסר, שניחן ביכולת מופלאה ללימוד שפות, מוצא את עצמו משרת בשירותי הביון הרוסיים, עולה ארצה במסגרת פעילותו בעלייה הבלתי-לגאלית ומצטרף לשורות התנועה הרוויזיוניסטית בישראל, שם הוא נעשה למפקד באצ"ל ולאחד מגדולי המגייסים למחתרת. בהמשך הוא משמש כבלדר המקשר בין ראשי ההגנה לראשי האצ"ל במשבר אלטלנה ונמנה עם החוג הקרוב למנחם בגין מימי המחתרת ועד שנעשה לראש הממשלה. איסר מוצא את עצמו במעגלי ההחלטה הפנימיים של תנועת החרות ולימים מתמנה ליועץ המשפטי של תנועת הליכוד.

מעבר לסיפור ההיסטורי המרתק, סיפורו של איסר לובוצקי הוא קודם כול סיפור אישי על שרידה וגבורה בצל התופת האירופית, ובעיקר סיפור של שמירה על צלם אנוש, תבונה, מוסריות והומור, על אף צוק העתים.

במחצית הראשונה של המאה ה-20 נכרתה בארץ ישראל ברית הדוקה בין מחול לציונות, שביטוייה הוטמעו בגוף החלוצי, באדמת הארץ ובשפה העברית. תנועה לאומית בוחן את שורשיו הגרמניים של המחול העברי, ומתחקה אחר תהליכי התקבלותם כמאפיינים הניכרים בו עד היום. כל זאת תוך הסתמכות על מקורות ספרותיים, הגותיים ואיקונוגרפיים המבהירים את נקודת המפגש המרתקת בין תרבויות, בין גופים לרעיונות, בין תנועה ללאום ובין מחול לשפה.

תנועת הנוער המחנות העולים 1926-1948

16 חודשים שהה שוקי שטאובר בברלין במטרה לעמוד על טיבה של ההגירה המסקרנת מכולן - הגירת ישראלים לבירת גרמניה. הוא נפגש עם אמנים, אקדמאים ואנשי הייטק, מהגרים ותיקים ומהגרים חדשים, מי שהגיעו לעיר מסיבות מקצועיות וכאלה שבחרו בה מסיבות של זהות דווקא, וכולם סיפרו לו מה הביא אותם לעזוב את ישראל ולבחור, מכל המקומות בעולם, דווקא בעיר שממנה יצאה לפני 75 שנים הוראת הפתרון הסופי.

ישראלים בברלין משלב סקירה מקיפה ומפורטת של הנוכחות הישראלית בברלין עם כתיבה אישית, ידענית ומפוכחת של מי שכבר הספיק ללמוד ולראות כמה דברים בחייו, אך עדיין בוחן את העולם בעיניים סקרניות.

הספר אינו עוסק רק במהגרים. הקהילה הישראלית בברלין היא מעין מיקרוקוסמוס של חלק מהותי בחברה הישראלית. בדרכו הייחודית דן שטאובר בישראליוּת החדשה, זו שכבר אינה רואה במהגרים "נפולת של נמושות", ובוחן את מהות הישראליוּת והציונות בעשורים הראשונים של המאה ה-21.

״...ישראלים רבים, תל-אביבים בהווייתם, חשים בה כבביתם. אל מול האמנים, הגייז, המסעדות, המועדונים, הפאבים והזדמנויות הנדל״ן מחווירים פערי השפה, הקור, היעדרו של חוף ים ומוראות העבר.

שתי ערי עולם המרחפות כבועה בתוך מדינת האם שלהן, גדושות ריבואות תושבים בעלי זהות מורכבת, רבת-פנים, גלובלית.״

הרבי מפיאסצנה, שנלכד בימי השואה בגטו ורשה, הצליח לחשל את רוח בני עדתו ולעודד אותם למאבק רוחני ופיזי כאחד.

אחד הנושאים המרכזיים שמעסיקים את מדינת ישראל עוד מתקופת המדינה שבדרך, ושנובעים מהיותה מדינת הגירה, הוא הצורך במתן שיכון ודיור למאות, אלפים ויותר מהגרים המתדפקים על דלתותיה.
במונחי מודרניזציה, ארץ־ישראל של ראשית המאה העשרים הייתה ארץ חדשה, כר נרחב לניסויים בהתיישבות. הציונות המעשית אימצה את מודל הכפר כצורת היישוב הדומיננטית של ארץ־ישראל, מחוזקת בערכים חלוציים ועטופה באידיאולוגיה ובסמלי סטטוס. החלוצים, לעומת זאת, נמשכו ברובם דווקא אל העיר, שהייתה אז מעוז היוזמה הפרטית, רחוקה מתפיסות חברתיות שוויוניות, שראתה בשיכון פועלים בתוכה סכנה ליציבות הפוליטית־שלטונית בה. בנקודה זאת נוצר לאחר מלחמת העולם הראשונה המפגש בין התנועות החברתיות, שהחלו להרים מפעל אדירים של שיכון שכבות הפועלים בערים באירופה כחלק מסוציאליזם מוניציפלי, דוגמת וינה, לבין תנועת השיכון העירונית של הפועלים בארץ־ישראל.

הייחודיות של הספר טמונה בארבע נקודות עיקריות:
•בראייה ההשוואתית הרחבה בין הנעשה בתחום השיכון הציבורי של פועלי העיר בארץ־ישראל בתקופת טרום המדינה, לבין הפעילות בנושא זה באותה תקופה במדינות אחרות.
•במחקר המתמקד בבסיס האידיאולוגי של שיכון הפועלים העירוני בארץ־ישראל, תוך יצירת כלים רעיוניים ומעשיים לבניית אלפי יחידות דיור בשכונות עובדים ופועלים, שהפכו לערש השיכון הציבורי בארץ־ישראל.
•בדיון ב"ארכיטקטורה החברתית" של שיכון הפועלים כמיישמת את הרעיונות החברתיים שבדיור הומני, שוויוני ואיכותי, התואם את אורח חייו של האדם העובד.
•בחשיפה ראשונית ומעמיקה של תהליכי המוניציפליזציה בארץ־ישראל בתקופת המנדט ושל הקשר שלהם לדמוקרטיזציה של התחיקה העירונית בקריות הפועלים, כבסיס לתחיקה מקומית מתקדמת במדינת ישראל.

הספר הנו תוצר של שנים רבות של מחקר, ומכנס חומרים שחלקם פורסמו ורובם טרם ראו אור בראייה אינטגרטיבית רחבה, הרלוונטית גם לימינו אלה.