במשך שנים עוקבת גבי אלדור אחר אוהד נהרין – כוריאוגרף, אמן והמנהל האמנותי של להקת בת-שבע – אחר עבודתו, מסעותיו עם להקתו והתפתחותו כאמן מרתק, מהחשובים בעולם. יצירותיו של נהרין זוכות להערכה בעולם כולו, והישגיו זיכו אותו בשלל פרסים, בהם פרס ישראל, פרס אמ"ת, פרס בסי ואות לגיון הכבוד הצרפתי. הספר בוחן את יצירותיו של נהרין ומנסה לקשור דרך שיחות את קורות חייו עם התפתחות יצירתו. אין זה מחקר שיטתי, אלא תיעוד מתמשך, משאלה להתחבר להשראה שבבסיס יצירתו. באירוניה מסקרנת תופסת השפה מקום חשוב בעבודתו של נהרין, הן בטקסטים המלווים את המחול והן בטקסטים-לעצמם שכתב. הגאגא – שפת התנועה שהוא פיתח – מיועדת לרקדנים וללא-רקדנים גם יחד, והשימוש במילים הוא שמניע בה את עולם הדימויים הפיזיים, הוא שמדריך, שמזמין לפעולה. בין השפה המילולית, המוסיפה רובד לעבודתו, ובין אילמותו של הגוף הרוקד נמתח פער, ופער זה הוא שדה המחקר של המחברת. בספר משולבים צילומיו של הצלם גדי דגון, המתעד את נהרין ואת יצירותיו לאורך השנים.

ספר זה בוחן את שורשי הפופולריות הגואה, בישראל וברחבי העולם של תערוכות מוזיאליות רחבות היקף על או בשיתוף יוצרים משדה המחול.

כולנו נולדנו עם היכולת להזיז איברים ולנוע. כל תנועה היא ריקוד והריקוד מהווה מקור בלתי נדלה של הנאה והזדמנות להכרות מחודשת עם עצמנו.

האלף-בית של המחול הקלאסי

במחצית הראשונה של המאה ה-20 נכרתה בארץ ישראל ברית הדוקה בין מחול לציונות, שביטוייה הוטמעו בגוף החלוצי, באדמת הארץ ובשפה העברית. תנועה לאומית בוחן את שורשיו הגרמניים של המחול העברי, ומתחקה אחר תהליכי התקבלותם כמאפיינים הניכרים בו עד היום. כל זאת תוך הסתמכות על מקורות ספרותיים, הגותיים ואיקונוגרפיים המבהירים את נקודת המפגש המרתקת בין תרבויות, בין גופים לרעיונות, בין תנועה ללאום ובין מחול לשפה.

ורטיגו, כלהקה וכקבוצה יוצרת, לא באה לעולם כדי לומר דבר מה. היא נבראה כריקוד שמוכרח להירקד. הולדתה לא בהשקפה אמנותית, חברתית, או אקולוגית מלוטשת, אך כבר בעלומיה החלה דוברת היטב את שלוש השפות שהפכו יחד נתיב חיים: מחול, חברה, סביבה. כולן נבעו מהחיים עצמם וממשיכות להתנסח, יחד ובנפרד, תוך כדי תנועה ומעשה. בראשית היה המחול. הוא הלב הפועם. תחילתה של התנועה בגוף, בריקוד, וסופה שהיא נוגעת באדמה ובבני אדם, בעומק הלב.

תיאטרון מחול ג´דסון בוחן מחדש את המחול הרדיקלי האקספרימנטלי שהוצג בתחילת שנות השישים בכנסיית ג´דסון בדאון-טאון מנהטן.
רמזי ברט בוחן את סדר היום האמנותי החדש שהכתיבו טרישה בראון, סטיב פקסטון,איבון ריינר ועמיתיהם לריקוד לאור התפתחויות באמנויות החזותיות.
לצד מעקב אחר המשך הקריירה שלהם, המחבר מתאר כיצד הרעיונות שהם פיתחו בדבר הגוף והנוכחות הפרפורמטיבית תרמו להתפתחותו של המחול האקספרימנטלי באירופה, למשל בעבודותם של פינה באוש, אנה תרזה דה-קירסמאקר וז´רום בל.
הספר מסתמך על מחקרים חדשים בתחומי המחול והיסטוריית האמנות ומציע בחינה מעמיקה של התקופה, המאפשרת זווית ראייה חדשה לכל המתעניינם בהיסטוריה-תיאוריה-פרקטיקה של המחול ושל אמנות האוונגרד.

בעזרת המושג "כוריאוגרפיה חברתית" אנדרו יואיט ממחיש כיצד הכוריאוגרפיה לא הייתה רק מטאפורה למודרניות, אלא גם תכנית מבנית לחשיבה על ארגון חברתי מודרני ולעיצובו. השילוב של היסטוריית המחול עם תיאוריה ביקורתית, מוביל אותו לתפוס את האידיאולוגיה כמגולמת ומבוצעת בגוף, ולא רק כמתכונת הכרתית מופשטת. הקישור בין המחול והאסתטיקה של תנועת היומיום – כגון הליכה, מעידה וצחוק – לבין תפיסות היסטוריות של סדר חברתי מאפשר לו לשפוך אור על פולמוסים מרקסיסטיים בדבר הזיקות שבין אידיאולוגיה לאסתטיקה.
יואיט מתמקד בתקופה שבין אמצע המאה התשע-עשרה לתחילת המאה העשרים ובוחן רקדנים וחוקרים חברתיים בגרמניה, בבריטניה, בצרפת ובארצות הברית. הוא סוקר את טענותיהם של כותבים כגון פרידריך שילר, תיאודור אדורנו, הנס ברנדנבורג, ארנסט בלוך וזיגפריד קרקאואר וחושף את השינוי המחשבתי שלהם בקשר לתנועת גופים מתפיסה של משחק כמצב של חירות אנושית לתפיסה של עבודה כהגשמתו של הפוטנציאל האנושי המגולם בגוף או כהתנכרות לו. במסגרת בחינתן של תפיסות שונות, כגון אלו של ריקוד הצ´רלסטון, של איזדורה דנקן, של ניז´ינסקי או של קבוצת הרקדניות הבריטית טילר גרלס, יואיט מציב את סוגיית המגדר במרכז ומגייס את המחול ואת תנועת היומיום לחשיבה מחדש על אודות הזיקה שבין אסתטיקה לסדר חברתי.