עולם האופטיקה התל אביבי כמרקחה: שניים מבעלי המקצוע מאוהבים באותה אישה מה שמוביל לשקרים ולבגידות,אבל גם לחמלה. רומן שני של המחזאי המובחר בר יוסף. 

בעיצומו של סקנדל פוליטי מתרחש אירוע מוזר, מסתורי ומעורר דאגה בחלונות הגבוהים של השלטון, ומכניס את כל מדינת אַיסבֶּרגלַנד וממשלתה לתזזית, שאפילו זקני עיר הבירה אַיסבֶּרגטאון, לא זוכרים מאורע מסעיר כמותו. יצור מוזר המחליף דמויות ופרצופים מסתובב במסדרונות משרדי הממשלה...

זהו סיפור על חורף קר ומושלג בעיירה יהודית טיפוסית במזרח אירופה, הממוקמת על שפת נהר הדנייפּר, אי אז במאה ה-19. החורף הקפוא נעשה עד מהרה חם ותוסס עת לעיירה מגיעות שתי דמויות ססגוניות ומלאות עוצמה, אך גם שונות זו מזו בתכלית. האחד הוא יונה גיטל´ש, גיבור הסיפור, בן העיירה שנחטף בילדותו לשירות בצבא הצאר הרוסי. לאחר שנים ארוכות של סבל שבהן נאבק לשמר את עולמו הרוחני והדתי, הוא שב לעיירת מולדתו כרופא מוסמך בצד היותו חסיד עובד אלוקים הנושא את ייסוריו בשתיקה. השני הוא ד"ר גולדפאלם, משכיל יהודי ממערב אירופה, שחקר את הפילוסופיה של עמנואל קאנט ומגיע חדור תודעת שליחות לנהל את בית הספר הממשלתי היהודי בעיירה ולהפיץ את רוח ההשכלה במזרח אירופה.

הרופא והפילוסוף – סיפור פלאים על הרופא יונה גיטל´ש מתאר את המפגש בין עולמם של יהודי מזרח אירופה לזה של יהודי מערב אירופה, את השיח בין שתי הדמויות בענייני רפואה והגות, בשאלות של מוסר ויהדות, השכלה ורגש, יצירתיות ומדעיות ועוד. הוא מתאר בפרוטרוט ובחן את דיוקנם, לבושם, שפתם, אורחות חייהם ובתיהם של רבנים ואנשי מעשה, חסידים ומשכילים, עניים וגבירים בעלי ממון ומעלה שאלות עמוקות של זהות ומפגש בין תרבויות שונות.

 מוֹלי היה בן עשרים. כלוחם בחיל הים שרד את מלחמת יום הכיפורים, צלח את מסען הראשון של ספינות הטילים סביב אפריקה, עד לשארם אל שיח, והתקבל לקורס צלילה – צ´ופר על היותו חייל מצטיין.

הוא לא הסתדר מתחת למים וביקש להדיח את עצמו, אך במקום זאת צלל עוד שתי צלילות, אחת ביום ואחת, גורלית, בלילה. ברגישות ובעדינות פורש יואב, אחיו של מולי את סיפור חייו בפנינו.

זהו סיפור על אהבה בין אחים, על עיצוב הזיכרון לאורך השנים, ועל שאלה אחת שלא מרפה: מה היה באישיותו ובנסיבות חייו של מולי שגרמו לו לציית, ללבוש את בלוני החמצן ולקפוץ למים בחושך?

"בערב הגיעה מכונית קטנה שבתוכה ישבו השופט, התובע, עורך הדין והמזכירה. הם היפנו אלינו אצבע שהצביעה על הכיוון שאליו עלינו ללכת... על הנוכחים האחרים היה לעמוד, אבל זה לא הדאיג איש כי כולם ידעו שהמשפט יהיה קצר - פסק הדין היה מוכן מראש".