איילנד וליב הם שני ישראלים עם שמות משונים שנפגשים בניו יורק. לשניהם לב שבור, זיכרונות מרים, ושניהם מתגוררים באפר ווסט סייד.

אני לא רוצה לכתוב תיאורים תלושים, אני רוצה לכתוב אמת. על שנים של צמא ועל הרווייתו, על נחיתה לא רכה, על עולם שבחוץ. ובפנים, בפנים לא שקט.
כמהים לעצמאות אבל חוזרים לגור עם ההורים. חושבים שאנחנו יודעים הכול אבל לא יודעים איך למלא צ´ק, ומה זה תיאום מס, ואיך להגיד "אני אוהב אותך". ואיך לקבל. אנחנו קמים בעשר עשרים ושתיים בבוקר במיטות סתורות, בלי חולצות, מסתכלים אחד לשני בעיניים, וצוחקים. צוחקים ממבוכה, מדיכאון, מאֵבֶל, וכי פשוט מצחיק.
לא הכול מורכב, אבל הכול מורכב. אם כל חמור הוא לא סוס, אז כל סוס הוא לא חמור. חיים מבוססי אקסיומות? הנחות על גבי הנחות? אבל, אם אקפוץ מהצוק הזה עכשיו, מי מבטיח לי שאמות? אנחנו בודקים את עצמנו מתמטית. הקובייה נפלה שלוש פעמים על אדום, אז עכשיו היא תיפול על שחור. בטוח. זה בטוח. לא הלך לי שלוש שנים, אז זו הולכת להיות שנה מדהימה. בטוח. אני רק מקווה שאבא הדליק את הבוילר.

"ממש בפתח הכפר, עמדה אל מול פתח ביתה לולואה, ילדה יחפה בת שלוש עשרה. היא הביטה באהרון בן השמונה ובמנחם בן השבע, שני בני אחותה, שהלכה לעולמה כשבוע ימים קודם לכן. סלמה, אחותם בת השנה וחצי, היתה אצל אמה של לולואה. לולואה ניסתה לעכל את גודל האחריות המוטלת עליה - להיות אמא להם ולסלמה, המחשבות התרוצצו במוחה: איך תגדל אותם, והיא עצמה ילדה? איך תחנך אותם ותדאג להם, והיא עדיין משחקת בסמטאות הכפר עם חברותיה?