בצל הפרוטקטורט

במרס 1939, ערב סיפוחן של בוהמיה ומורוויה לרייך, חיו בתחומן קרוב ל-120,000 יהודים, ולפי ההערכות כ-80,000 מהם נרצחו בשנות מלחמת העולם השנייה.

בספרו בצל הפרוטקטורט וולף גרונר טוען כי בעבר התעלמו ההיסטוריונים מהאפשרות של התפתחויות אוטונומיותברדיפת היהודים בחבל הכבוש שלא בהכוונה מרכזית מברלין: הם סברו שבכל חבל ארץ שסיפחה גרמניה הנאצית לתחומה לפני המלחמה, היא פשוט החילה את המדיניות האנטי-יהודית שהייתה בתוקף בעת סיפוחו.

ואולם, לדברי המחבר, המדיניות כלפי היהודים בפרוטקטורט והקצנתה נקבעו למעשה לפי ארבעה גורמי מפתח: המדיניות המרכזית של ממשלת הרייך בברלין; פעולות מטעם רשויות הפרוטקטורט הגרמניות; הצעדים שנקטה ממשלת הפרוטקטורט בפראג; וההגבלות שהטילו שלל רשויות שלטון מקומיות ואזוריות.

בהסתכמו על הדוחות התקופתיים שהגישה הקהילה היהודית בפראג ללשכה המרכזית להגירת יהודים ועל מגוון מקורות אחרים גרונר מתעד בפרוטרוט את השפעת הרדיפות על היהודים נתיני הפרוטקטורט, על התרוששותם ועל התמעטות סיכוייהם להגר ומבליט את חשיבותן של היוזמות האזוריות והמקומיות בהתפתחותם של הצעדים האנטי-יהודיים ובהקצנתם. לדבריו, יוזמות אחדות שיצאו מהפרוטקטורט השפיעו על קבלת ההחלטות ברייך הגרמני עצמו, ויוזמות אחרות השפיעו על צעדי שננקטו בחבלי ארץ כבושים אחרים.

המחקר מראה גם כיצד הקהילות היהודיות בפרוטקטורט ובעלי התפקידים בהן, שכל צעד וצעד שעשו נבחן בקפידה בידי הגרמנים, פעלו להקלת פגיעתן הרעה של הרדיפות על ידי הרחבתם של שירותי הרווחה, סיוע בהגירה ועזרה בהשמה לעבודה, בין השאר בניצול האינטרסים הסותרים של רשויות שונות. כן עוסק המחקר בצעדים שלא זכו לתשומת לב מספיקת במחקר כגון גטואיזציה מוקדמת בערי השדה ועבודות כפייה, וכאמור לראשונה מוצגת בהלטה פעילותם של מוסדות לא-גרמניים.