דה פרסונליזציה

אני זוכר את הרגע המדוייק. הסתכלתי בטלפון תוך כדי נסיעה, בדרך ליפו, במונית, בדרך הביתה, בצהריים, וממש בפניה מדרך הים במזלג לכיוון השעון, הרמתי לרגע את המבט והיה ברור לי שאני יכול להגיד לנהג תעצור ליד הבית שלי, אבל בזה זה נגמר. לא היה לי מושג מי זה זה שיכול להגיד לנהג תעצור, מי נמצא שם ברכב, למרות שידעתי את כל הפרטים. מאיפה באתי, מה היתה השעה, מי ההורים שלי, מי אני, אבל לא היה לי שום קשר אליו.זוהי תחילתו של החלק השלישי מהפרגמנטים הדוקומנטריים בחייו של המחבר, המתארים את תהליך ההידרדרות הבלתי-נמנע של גופו והפסיכה המחוברת אליו, על רקע החיים העירוניים שבמרכזם התשוקה והמחסום האימננטי שבהגשמתה.