הליכה שמעבר לטראומה

גלות היא גורם מרכזי בכינון ההיסטוריה והפסיכולוגיה של היהדות. הלא-מודע של הגלות מהדהד בעיצוב הקולקטיב היהודי כמו גם בעיצוב העצמי היהודי. בספר הליכה שמעבר לטראומה מציגה חביבה פדיה את הגישה אל הגלות דווקא דרך הפרקטיקה הממשית של הליכה. פדיה משרטטת את קווי האורך והרוחב של הגלות כפרקטיקה: הליכה, גירוש או התגרשות, נדודים, שיטוט ותעייה. העודף שבין המיתוס והריטואל מתפענח כעדות על טראומות, תקוות, דיטופיות ואוטופיות. הריטואל מוצג הן כמסגרת ענישה והדרה בתוך החברה והקהילה והן כסימון הפנייה אל הציר הטרנסצנדנטי, הן כמשיק לטקסי עלייה והן כמסגרת לעימוד טראומת גירוש.