תאמינו לי

תַּאֲמִינוּ לִי שֶׁאֲנִי יְכוֹלָה לִכְתֹּב יָפֶה

אֲנִי פָּשׁוּט לֹא רוֹצָה

אֶת הַיְּעָרוֹת הַשְּׁחֹרִים שֶׁנִּרְדַּמְתִּי בָּהֶם עֲיֵפָה

אֶת הַנְּהָרוֹת שֶׁנִּלְחַמְתִּי בָּהֶם עַל גִּזַּת הַזָּהָב

אֶת הַצְּבָעִים הַזְּעִירִים הַחֲבוּיִים בַּדֶּשֶׁא הַנִּקְרָאִים יֹפִי

אֶת הַכֹּל קִמַּטְתִּי וְזָרַקְתִּי לַפַּח

רָצִיתִי מְאוֹד לִכְתֹּב עַל דָּבָר אַחֵר

עַל מָה שֶׁרוֹאִים בָּעֵינַיִם, כְּשֶׁמִּסְתַּכְּלִים

לְתוֹךְ הָעֵינַיִם

הָאֵלֶּה

עַל הָרַעַד הֶעָצוּב, הַנּוֹאָשׁ

הַמְּכֹעָר

רָצִיתִי לְהַגִּיד

אני אוהב את שירתה של חיה לוי אהבת נפש בזכות האופן שבו היא מוזגת יחד שלושה אלמנטים – אהבה, וחוכמה, ואהבת החוכמה. לשירתה יש עומק פילוסופי מיוחד במינו לא בגלל שהיא מתרוממת לרקיעים מטאפיזיים אלא מהסיבה ההפוכה: משום שהיא יודעת לשרות בנמוכים, במה שמתחת לפני השטח, יודעת שגם החוויות המשמעותיות ביותר בחיי אדם מתגלות דווקא איפה שכואב ומבלבל, יחד עם הדברים הלא-טובים-לכאורה שעושים מאיתנו בני אדם: צער, ואשמה, ופחד, הרבה פחד, ובושה....  (אלי הירש)