דף הבית > הרצאות על אמנות
הרצאות על אמנות
תקציר
סר ג'ושוע רֶנוֹלְדְס (Reynolds, 1723־1792), הצייר האנגלי הנודע בן המאה ה־18, היה ממייסדי האקדמיה המלכותית לאמנויות, הידועה בכינוי המקוצר ה"רויאל אקדמי", ושימש כנשיאה עד יום מותו. לרגל הקמתה, ב־2 בינואר 1769, נשא הרצאה פותחת, ובסוף אותה שנה, במעמד חלוקת הפרסים לתלמידים המצטיינים, נשא את ההרצאה השנייה. לאחר מכן, מדי שנה בשנה נשא הרצאה במעמד זה של חלוקת הפרסים בסוף שנת הלימודים. ההרצאה הראשונה, הפותחת את הקובץ שלפניכם, היא בעצם מבוא כללי לרעיונותיו, ההרצאות הבאות מפרטות בדקדקנות את השקפותיו האמנותיות על נושאים שונים – חיקוי, העתקה, ציורי דיוקן ועוד – ואת העקרונות החינוכיים שבהם דגל.
במהדורת 1887 של ה-Discourses שלו, אותן חמש־ עשרה הרצאות ידועות שאוגדו יחדיו, טוענת העורכת – הסופרת הבריטית הלן זימֶרְן (Zimmern, 1846־1934) – כי רנולדס הניח למעשה את היסוד לאמנות האנגלית המקורית, שכן עד אז הגיעו האמנים הגדולים מן הנכר (הידוע שבהם הוא הנס הולביין), וכי ניתן לתאר את הרצאותיו "כניסיון הראשון בשפה האנגלית לכתוב את מה שניתן לכנות פילוסופיה של האמנות". דברים אלה אינם מדויקים לגמרי. שכן רנולדס, על פי עדותו שלו, הושפע מספרו של הצייר ג'ונתן ריצ'רדסון (Richardson, 1667־1745), An Essay on the Theory of Painting (1715), וכן קדם לו גם ספרו של הצייר והחרט ויליאם הוגארת' (Hogarth, 1697־1764) The Analysis of Beauty (1753). גם ציירים גדולים היו לפניו, בהם
הוגארת' עצמו.
בבתי הספר לאמנות בארץ לומדים, או לפחות לימדו בעבר, בחטף, במסגרת קורס בתולדות האמנות, כי סר רנולדס דגל ב"סגנון הגדול", ה-"Grande maniera", הסגנון האידיאלי של הרנסנס העילי, המבוסס על האמנות הקלאסית. קריאת ההרצאות עצמן מאפשרת לעמוד באופן בלתי־אמצעי לא רק על סגנונו הלשוני ועל המהלכים הפילוסופיים בהם הוא נוקט, אלא גם על מסירותו למשלח ידו, במעשה כבמחשבה.
עם זאת, מי שעוקב אחר טיעוניו ימצא בהם לא אחת סתירות – למשל באופן שבו הוא ממליץ ללמוד באמצעות העתקה מהטבע, אך בה בעת גם גורס כי אין להתייחס לפרטים ספציפיים, אלא לאידיאל כלשהו (דבר שעומד בסתירה לציור מהתבוננות). הוא מנסה ליישב את הסתירות, כי הוא חש בהן, אך לא תמיד עולה בידו לעשות זאת בהצלחה. סתירה נוספת, מהותית למדי, מוצאים עורכי מהדורת ההרצאות מ־1906 (הוצאת Everyman). הם מציינים את הביקורת שמותח רנולדס בהרצאותיו על האסכולה הוונציאנית, על כך שהיא מעמידה מעל לכל את הטיפול בצבע ומזניחה את הצורה הנכונה, שאצל רנולדס, הניאו־ קלסיקאי, היא העיקר; והצורה הנכונה היא זו המבוססת על האידיאלים של הקלאסיקה העתיקה ושל הרנסנס, שאותם הוא ממליץ לשחזר. אלא שרנולדס התעמק מאוד בצבע ובאפקטים שלו, וכדברי העורכים, הלך שבי בעל כורחו אחרי האסכולה שלה התנגד.
אך אצל רנולדס, חשוב לזכור, מדובר גם בהשקפה פדגוגית הנוגעת לאופן שבו רצוי לחנוך ציירים ופסלים. אחרי ככלות הכל, הועמד הלה בראש המוסד הראשון להוראת אמנות במתכונתו המודרנית – גוף ממלכתי עם סגל מורים ומבקרים מומחים ("ביקורת עבודות"), חבר נאמנים ונשיא. עד אז, כידוע, למדו את מלאכת הציור כשוליות של רב־אמן זה או אחר – בלונדון אמנם היו כבר קומץ בתי־ספר פרטיים קטנים, אבל לא בתי ספר ממלכתיים – ואילו "אקדמיות" היו עד אז בעצם גילדות מקצועיות שארגנו תערוכות שנתיות לחבריהן. מעניין לבחון את עמדותיו והשקפותיו של רנולדס כאבני יסוד של מוסדות כאלה אל מול התפתחות הפדגוגיה של האמנות במוסדות האקדמיים במאתיים השנים שחלפו מאז.
במהדורת 1887 של ה-Discourses שלו, אותן חמש־ עשרה הרצאות ידועות שאוגדו יחדיו, טוענת העורכת – הסופרת הבריטית הלן זימֶרְן (Zimmern, 1846־1934) – כי רנולדס הניח למעשה את היסוד לאמנות האנגלית המקורית, שכן עד אז הגיעו האמנים הגדולים מן הנכר (הידוע שבהם הוא הנס הולביין), וכי ניתן לתאר את הרצאותיו "כניסיון הראשון בשפה האנגלית לכתוב את מה שניתן לכנות פילוסופיה של האמנות". דברים אלה אינם מדויקים לגמרי. שכן רנולדס, על פי עדותו שלו, הושפע מספרו של הצייר ג'ונתן ריצ'רדסון (Richardson, 1667־1745), An Essay on the Theory of Painting (1715), וכן קדם לו גם ספרו של הצייר והחרט ויליאם הוגארת' (Hogarth, 1697־1764) The Analysis of Beauty (1753). גם ציירים גדולים היו לפניו, בהם
הוגארת' עצמו.
בבתי הספר לאמנות בארץ לומדים, או לפחות לימדו בעבר, בחטף, במסגרת קורס בתולדות האמנות, כי סר רנולדס דגל ב"סגנון הגדול", ה-"Grande maniera", הסגנון האידיאלי של הרנסנס העילי, המבוסס על האמנות הקלאסית. קריאת ההרצאות עצמן מאפשרת לעמוד באופן בלתי־אמצעי לא רק על סגנונו הלשוני ועל המהלכים הפילוסופיים בהם הוא נוקט, אלא גם על מסירותו למשלח ידו, במעשה כבמחשבה.
עם זאת, מי שעוקב אחר טיעוניו ימצא בהם לא אחת סתירות – למשל באופן שבו הוא ממליץ ללמוד באמצעות העתקה מהטבע, אך בה בעת גם גורס כי אין להתייחס לפרטים ספציפיים, אלא לאידיאל כלשהו (דבר שעומד בסתירה לציור מהתבוננות). הוא מנסה ליישב את הסתירות, כי הוא חש בהן, אך לא תמיד עולה בידו לעשות זאת בהצלחה. סתירה נוספת, מהותית למדי, מוצאים עורכי מהדורת ההרצאות מ־1906 (הוצאת Everyman). הם מציינים את הביקורת שמותח רנולדס בהרצאותיו על האסכולה הוונציאנית, על כך שהיא מעמידה מעל לכל את הטיפול בצבע ומזניחה את הצורה הנכונה, שאצל רנולדס, הניאו־ קלסיקאי, היא העיקר; והצורה הנכונה היא זו המבוססת על האידיאלים של הקלאסיקה העתיקה ושל הרנסנס, שאותם הוא ממליץ לשחזר. אלא שרנולדס התעמק מאוד בצבע ובאפקטים שלו, וכדברי העורכים, הלך שבי בעל כורחו אחרי האסכולה שלה התנגד.
אך אצל רנולדס, חשוב לזכור, מדובר גם בהשקפה פדגוגית הנוגעת לאופן שבו רצוי לחנוך ציירים ופסלים. אחרי ככלות הכל, הועמד הלה בראש המוסד הראשון להוראת אמנות במתכונתו המודרנית – גוף ממלכתי עם סגל מורים ומבקרים מומחים ("ביקורת עבודות"), חבר נאמנים ונשיא. עד אז, כידוע, למדו את מלאכת הציור כשוליות של רב־אמן זה או אחר – בלונדון אמנם היו כבר קומץ בתי־ספר פרטיים קטנים, אבל לא בתי ספר ממלכתיים – ואילו "אקדמיות" היו עד אז בעצם גילדות מקצועיות שארגנו תערוכות שנתיות לחבריהן. מעניין לבחון את עמדותיו והשקפותיו של רנולדס כאבני יסוד של מוסדות כאלה אל מול התפתחות הפדגוגיה של האמנות במוסדות האקדמיים במאתיים השנים שחלפו מאז.
0 ביקורות
