הר הזכרון יזכור במקומי

ככל שמתרחקים כרונולוגית מהשואה, הדיון בה איננו דועך כי אם מתגבר. בעשורים האחרונים, לצד ההנצחה הרשמית השומרת על מתווה של זיכרון אפוף אבל ויגון, החל להתרקם זיכרון שונה בתרבות הפופולרית. זהו זיכרון חדש של השואה שנועד לא רק "לזכור ולא לשכוח", אלא לזכור אחרת, לאתגר את גבולות התפיסה של ייצוג השואה ולחתור תחת מוסכמות חברתיות ומסרים הגמונים. יוצריו מתאימים את זיכרון השואה לעולם שנשען על טכנולוגיה; הם בוחנים את הנושא דרך פרספקטיבות הומוריסטיות שהיו בגדר טאבו, הם משתמשים בשואה ככלי למתיחת ביקורת על תופעות חברתיות, פוליטיות וכלכליות; מרחיבים את גבולות הזיכרון של הטראומה אל מעבר ללקח היהודי-ציוני ומייצרים השלכות רחבות יותר – אוניברסליות, חברתיות ופוליטיות – של לקחי השואה.ספרה של ליאת שטייר-לבני מנתח את ייצוגי השואה בתרבות הפופולרית הישראלית משנות ה-80 ואילך. בעזרת סקירה של קולנוע, טלוויזיה, עיתונות, ספרות, שירה צעירה, פייסבוק, בלוגים, ותיאטרון פרינג´ הוא פורש ייצוגים חדשים אשר מעוררים מחלוקת, ועם זאת מהווים כיום חלק אינטגרלי מהנצחת השואה וזיכרונה. שטייר-לבני טוענת שבני הדור השני והשלישי הכורעים תחת נטל הזיכרון הלאומי מבקשים להרחיק מעליהם את הטראומה לא מכיוון שהם מזלזלים בה או מפני שהתרחקו ממנה, אלא להפך, מכיוון שהם שקועים בה עד צוואר ומבקשים למצוא מנוח לנפשם. את זאת הם עושים, באופן מודע ובלתי-מודע, בעזרת שימוש בכלים רטוריים וויזואליים שמותירים מאחור את זוועות האירועים ההיסטוריים, וממירים אותם בסדרה של ייצוגים שיוצרים הזרה של המאורעות הטראומטיים ומערפלים אותם על מנת להרחיקם. אך בה בעת, ייצוגים חדשים אלה מעידים על המידה שבה השואה היא חלק אינטגרלי מעולמם התרבותי ומזהותם של היוצרים.ד"ר ליאת שטייר-לבני היא מרצה בכירה במחלקה לתרבות במכללה האקדמית ספיר. מנחה ומרכזת קורסים בקולנוע ובתרבות ישראלית במחלקה לאמנויות ובתכנית התואר השני בלימודי תרבות באוניברסיטה הפתוחה. ספרה הקודם, "שתי פנים במראה" (אשכולות-מאגנס, 2009), עסק בייצוג השואה וניצולי השואה בקולנוע הישראלי.