ואז הבליח אור

אבינועם כבר לא בטוח אם זהו חלום המחזיר אותו אל רגע פציעתו, או סיוט דמיוני שלא עוזב אותו. בכל מאודו רצה למחוק את המראֶה הזה מזיכרונו, אבל הוא כבר נחקק עמוק בנפשו, ועולה לעינֵי רוחו שוב ושוב. אור גדול ובוהק פורץ לפתע בבת אחת להכרתו, ומשגר חלחלה אל כל גופו, ואז הוא פוקח את עיניו, ומוצא עצמו רטוב מזיעה בחשכת חדר השינה השקט שלהם, ונעמי ישנה בשלווה גדולה כאילו כלום לא קרה, והרי עכשיו, באמת כלום לא קרה. האם ייתכן שדווקא ההכרה שמחוללת בו האימה הזאת, סוללת את דרכו להצלחה? האם יוליכו אותו הרגישות החָכָמָה של נעמי ואהבתהּ החמה ללמוד לחיות עם הסיוט המאיים לשתק אותו?