חיי חורף

אורלי קסטל-בלום כתבה את הספר הזה במיטב הדמיון השלוח שלה, בשיא כושרה להמציא מצבים ומבטים והארות לא-צפויים.
דמויותיו של הספר נקלעות לאבסורדים משובבי-הנפש שמייצר איזה מצב של חופש, הנובע מנסיעה, מהינתקות, מיציאה מן הטריטוריה הרגילה - בין אם הנסיעה היא עד אמריקה, ובין אם היא רק לבית-קברות ליד חיפה, או אף למכון לבדיקת רכב. ההינתקות, או המצב החדש, קוראים תיגר על שייכותן של הדמויות, על הסדר החברתי הקלישאי שהן אמורות לקחת בו חלק; הדמויות נמשכות כולן הצידה, חופשיות לראות אחרת, כמו מגוננות על עצמיותן באמצעות גחמות משלהן והתמקדויות בשוליים.

גרוש יהודי, שהיגר מארצות-הברית לקהיר, אשר בה הוא בעל מפעל גדול לייצור ג´ינסים מזויפים, גורר את הנושא הגדול של החירות ושל עצמאות ישראל לעניינים של כנאפה, בסבוסה ובשר על-האש.
אשה ישראלית, שנסעה במלגה אמריקאית כדי לחקור בעיירה נידחת את הסטטוס של סוגי הוויזה שמחזיקים הישראלים, ואת מהות המצוקה שהביאה אותם לעזוב את מולדתם, אומנם עדיין נושאת עליה את "אבק הארץ", ותוהה על "הישות" האמריקאית מול זו הישראלית שאין להתנער ממנה - אך הרבה יותר מכך היא עסוקה במאפייני השלב והקור הבלתי-נסבלים, הזוכים לתיאורים ליריים וקומיים נפלאים.
צעירה ישראלית נוסעת לחיפה ללוויה של הדוד שלה, שבה עליה להיות, כראוי, קרובת-משפחה מתאבלת של הנפטר, אך דומה שמעסיקה אותה יותר השאלה מי ימות ראשון -הזקן הסיעודי בכניסה השנייה של ביתה, או המטפל הפולני שלו. הביטוי היחיד, מכמיר-הלב, שיש בסיפור להזדהות לא-מנוכרת, אך גם בלתי-יעילה, עם אבל, הוא כוס המים שהיא מביאה לאם שכולה היושבת לגמרי בצד בהפגנה בכיכר רבין שהמספרת נקלעת אליה.
אשת-הסופר היא דמות טיפוסית המוחקת את זהותה והופכת להיות שובל הכרחי של הסופר הנערץ. אך את הסופר של קסטל-בלום, הכותב רומאן בן שני כרכים על הטיפול המסור שהעניק לאשתו במותה, מצילה מן הנפילות בכתיבה אשתו, שדווקא חיה, בכך שהיא מתחבלת את יציאתה לחופש ממנו.
יום מתיש של מבחן רכב, בתוך ההמון הטיפוסי של הבוחנים והנבחנים באזור המוסכים, הופך להזדמנות מאין כמוה לתגובות ולתצפיות חריגות.
סופר כושל, הנאבק בהתפרקות משפחתו, באביו הלוחץ עליו לפתוח בקריירה של בעל פיצריה, ובתחושת ההתאיינות שלו, מוזמן לארצות-הברית לפאנל על שעת חייו האחרונה של איוואן איליץ´, ומוצא את עצמו עושה סדר בחייו כשהוא נשאב מגיבורו של טולסטוי לקונפליקט משפחתי ביזארי בשאלת צבעיהם של הסוודרים האמורים לצפות את אבני המצבה שעל קבריהם של שני כלבים צרודים.

אין מה לומר - קסטל-בלום מפתיעה אותנו שוב, ממש כפי שציפינו ממנה.