לא רחוק ממרכז העיר

ב-1987 קרה דבר בספרות העברית. אל תודעת הקוראים פרץ קובץ צנום, עשרה סיפורים ראשונים מאת סופרת צעירה, אשר בישרו כתיבה אחרת ולשון שונה מאלה שהורגלנו בהן.
הקובץ הזה, 'לא רחוק ממרכז העיר', שחולל אקלים סיפורי חדש, אזל מזמן. חלק ניכר מן המעריצים שצברה כתיבתה של אורלי קסטל-בלום במהלך השנים, אפילו הם, אינם מכירים אותו. במבט-לאחור הוא מפתיע בבשלותו ומסמן את המסלולים שהמחברת המשיכה בהם מאז. והוא-עצמו כבר קסטל-בלום במיטבה.

במהדורה זו, של הספריה הקטנה, מופיעים כל סיפורי הקובץ בסדר אחר ובנוסח חדש ומתוקן, שונה במעט.

"לא רחוק מן המרכז" הוא בספר הזה לא רק עניין גיאוגרפי, אלא בעיקר מאפיין של הכתיבה, של העלילה ושל הפסיכולוגיה. ברקע של הסיפורים כבושים כאב פנימי, משבר של זוגיות, התפכחות מאשליה ועמידה מול מוות - אך הדמויות כמו שוות-נפש באופן קיצוני כלפי "המרכז" הזה, והן טרודות בהסטה מתמדת של המוקד שלהן לפעילויות ולתגובות אחרות, בעניינים יותר מינוריים. הן מתמכרות להתנהגויות קלישָׁאיות ואוטומטיות, לבנאליוּת של היומיום. וכיוון שכך, משרה הספר עליזות מרה, ומערבב גיחוך ואימה, והיומיומי נראה בו משעשע וזר ואבסורדי.