חסד

1690. פלורנס היא נערה שחורה בת 16, עם "ידיים של שפחה ורגליים של גברת פורטוגזית". אמה הובאה לאמריקה מאנגולה, ואת "אביה" הביולוגי - הלבן שהשתתף באונס הקבוצתי של אמה כדי "להרגיל אותה" - לא היה אפשר לזהות בחשכה. עכשיו יוצאת פלורנס לבדה לדרך מסוכנת, בלב אדמת-הפרא (במדינת ניו-יורק של היום), בשליחות המיסטרס שלה, כדי להביא אליה את חרש-הברזל האמן, שחור יפה-תואר וחופשי, שמעולם לא היה עבד. המיסטרס (רבקה) חולה במחלת האבעבועות השחורות, שבעלה סר ( ג´ייקוב וארק) מת ממנה, ולדעתה רק חוכמת הרפואה של הנפח תציל אותה. פורנס מאוהבת נואשות בנפח הזה, שעיצב את השער לבית-המידות אשר סר בנה לעצמו ולא זכה לגור בו - "רק כשאני רואה אותך ונופלת לתוכך אני יודעת שאני חיה... אתה המעצב שלי והעולם שלי גם"...
המסע יהיה המהפך בחייה של פלורנס. הפרקים המספרים את סיפורה, והקושרים את פרקי הרומאן, כתובים כמין מונולוג פנימי שלה, ´בגוף ראשון´, אך למעשה היא חורתת אותם במסמר על רצפתו וקירותיו של חדר בבית-המידות של סר, הנטוש עכשיו. השפה המיוחדת שלה, בזמן הווה בלבד - שפה ציורית מידיית, מעוותת ושירית-להפליא כאחד, משלבת תמימות ותחכום, פרטית אך כוללת לטינית ומילים מכתבי הקודש - היא הביטוי העז ביותר לזהות האישית שהיא מצמיחה לעצמה.

"בבקשה, סניור, לא אותי. קח אותה. קח את הבת שלי", אמרה אמה של פלורנס לג´ייקוב וארק, הסוחר, המלווה ובעל-החווה, שמונה שנים קודם-לכן, במרילנד, כשהאם ותינוקה (אך לא בתה בת השמונה) הוצעו לו כתשלום של חוב כספי שהחייב לא היה מסוגל לסלקו. וארק, המתנגד עקרונית לעבדות, לוקח את הילדה כמעשה חסד, אך למה אמא שלה "בחרה אותה לחיות בלעדיה?" זה הסיוט של חייה, העצבות "שכל הזמן הזה אני לא יכולה לדעת מה אמא שלי מספרת לי". לא במקרה רואים המבקרים את ´חסד´ כמין פרלוד ל´חמדת´ המוערך (וכרומאן הטוב ביותר של מוריסון מאז).
בנזיד האפל של אמריקה בסוף המאה ה-17, סחר-העבדים עדיין בחיתוליו, ויש גם עבדים לבנים. שמונה הדמויות שבמוקד הרומאן נותקו משורשיהן ועברן מחוק. שחורות, לבנות, מקומיות, מעורבות -כולן עקורות, יתומות, משולחות, בעלות הורה לא ידוע, בנות שבט שהוכחד; וכולן ניצולות של גיהינום. אך בעוד שהרומאן של מוריסון, כדרכה, צולל בבת-אחת אל לב הדברים, ורק בהמשך מבהיר לאחור, הולכות הדמויות עצמן קדימה, והן נתונות במסע של המצאת-העצמיות שלהן.
בעולם זה של שליטה גברית אכזרית, שבו "נקבה היא פצע פתוח שאי-אפשר לרפא", העבדות העיקרית היא זו של "שפחה מתוך בחירה", ויש בו מי שימצאו לעצמם אופן חיים שבו הם "חופשיים יותר מאנשים חופשיים".
כוחו של הרומאן בכך שאינו מצייר בשחור-לבן. אין רוע מוחלט בדמויותיו, וכולן רחוקות מאוד מלהיות מלאכים. מעשי "החסד" שבו הם אמביוולנטיים מאוד, מעשים של חמלה ואהבה ובו-בזמן אכזריים, מסוייטים וטורדי-לב.

´חסד´ הוא הרומאן התשיעי של טוני מוריסון, כלת פרס פוליצר ופרס נובל לספרות. ה´סנדיי טיימז´ בחר בו כרומאן השנה של 2008, וה´ניו-יורק טיימז´ בחר בו כאחד מחמשת הספרים הטובים בספרות יפה בשנת 2008.