כאילו העולם ירוק

הפוגה קטנה

כְּשֶׁפָּקַחְתִּי עֵינַי הֵרַחְתִּי גֶּשֶׁם טָהוֹר,
הָיִיתִי אִטִּית מְאוֹד כַּעֲשָׂבִים שֶׁתְּנוּעָתָם סְמוּיָה.
הַנְּשִׁימָה הָיְתָה שְׁקֵטָה
כְּנַחַל וְהַמַּרְאֶה מִבַּעַד נָעִים לַלֵּב.
צְרָחוֹת שֶׁמִּקֹּדֶם צָרַחְתִּי נָחוּ חֲרִישִׁית
כְּצִפּוֹרִים שֶׁהִתְכַּנְּסוּ בֵּין כַּנְפֵיהֶן.

הֲפוּגָה קְטַנָּה בַּכְּאֵב אִפְשְׁרָה לִי אשֶׁר.


'כאילו העולם ירוק' מבטא, בקשת צבעים מובחנת, מסע חיים שצף בעוז ובעוצמה. בתוך תהליך הכתיבה אישה מלאת פחדים הופכת לאישה חזקה עם שזירת זיכרונותיה המודחקים.

תבהלת הנפש היא פארק פתוח שבו כל הכניסות סגורות. תיאור מות האב והדחקתו, אשפוזה של האם בבית אבות, שמעלה פרפרי געגוע לבָנים, וכאב הזִקנה - מפלחים את הלב. כך גם הזיכרון שמאיים לעזוב, כמישת הנגיעה, המרחק הכפוי שהטילו סגרי הקורונה.

הכותבת מגלה רגישות מיוחדת לזעקת מתמודדי נפש, ילדי פליטים, ילדים שקופים במערכת החינוך, ובמיוחד ילדים בעלי צרכים מיוחדים. כאם לבת אוטיסטית וכמי שחוותה שונוּת לאורך ילדותה ובגרותה - שירתה של נוגה מתברגת פנימה אל נפשו של הקורא וננעצת בה, והאיפוק העדין הוא החוט השוזר את השירים.

המשוררת היא דור שני לשואה. ההשלכות אינן מרפות, אבל ההפוגות הקטנות בכאב, גם בזכות הכתיבה והבינה, מאפשרות אושר. אושר כאמא לשתי בנות. כסבתא. אושר כרוח החופשית שמחייה ומנשימה את כל עצי הפארק. אושר כאישה האוחזת את ילדתה בבטחה. אושר בשירים שלא מתביישים להיזכר באהבה.
אושר בתנועת הגוף הקטנה ובצוף שבלימון.

טל איפרגן