כוריאוגרפיה חברתית

בעזרת המושג "כוריאוגרפיה חברתית" אנדרו יואיט ממחיש כיצד הכוריאוגרפיה לא הייתה רק מטאפורה למודרניות, אלא גם תכנית מבנית לחשיבה על ארגון חברתי מודרני ולעיצובו. השילוב של היסטוריית המחול עם תיאוריה ביקורתית, מוביל אותו לתפוס את האידיאולוגיה כמגולמת ומבוצעת בגוף, ולא רק כמתכונת הכרתית מופשטת. הקישור בין המחול והאסתטיקה של תנועת היומיום – כגון הליכה, מעידה וצחוק – לבין תפיסות היסטוריות של סדר חברתי מאפשר לו לשפוך אור על פולמוסים מרקסיסטיים בדבר הזיקות שבין אידיאולוגיה לאסתטיקה.יואיט מתמקד בתקופה שבין אמצע המאה התשע-עשרה לתחילת המאה העשרים ובוחן רקדנים וחוקרים חברתיים בגרמניה, בבריטניה, בצרפת ובארצות הברית. הוא סוקר את טענותיהם של כותבים כגון פרידריך שילר, תיאודור אדורנו, הנס ברנדנבורג, ארנסט בלוך וזיגפריד קרקאואר וחושף את השינוי המחשבתי שלהם בקשר לתנועת גופים מתפיסה של משחק כמצב של חירות אנושית לתפיסה של עבודה כהגשמתו של הפוטנציאל האנושי המגולם בגוף או כהתנכרות לו. במסגרת בחינתן של תפיסות שונות, כגון אלו של ריקוד הצ´רלסטון, של איזדורה דנקן, של ניז´ינסקי או של קבוצת הרקדניות הבריטית טילר גרלס, יואיט מציב את סוגיית המגדר במרכז ומגייס את המחול ואת תנועת היומיום לחשיבה מחדש על אודות הזיקה שבין אסתטיקה לסדר חברתי.