מה אגיד לכלב

יש בי כוח משיכה / מלכה אוּרמן

ויֵשׁ בִּי אֵיזֶה כֹּחַ שֶׁמּוֹשֵׁךְ אוֹתִי

הַחוּצָה

חָזָק מֵרְצוֹנָם שֶׁל אֲחֵרִים

חָזָק מִכֹּחַ הַמְּשִׁיכָה.

וְיֵשׁ בִּי מְשִׁיכָה:

לְזֹהַר, לְחִדּוּשִׁים, לְסֵקְס!

כֹּחַ הַיְּצָרִים שֶׁבִּי

אֵינוֹ מֵסִיט אוֹתִי מִדַּרְכִּי,

כָּל כָּךְ בָּרוּר לִי, לְלֹא חַת, הוּא לִי!

כֹּחַ הַיְּצִירָה -

אֲנִי שִׁירָה, אֲנִי מָחוֹל, וַאֲנִי שִׁירְחוֹל

כֹּחַ מְהִירוּת הָאוֹר

כֹּחַ סוֹבֵב חַיַּי

חֹשֶׁךְ אוֹר, חֹשֶׁךְ אוֹר,

וְכוֹחָהּ שֶׁל הָאַהֲבָה

מָלֵא אַהֲבָה עַד מָלֵא - וּבְכָל הַכֹּחַ

וְעַד נֶעֱלָם.

מה אגיד לכלב, ספר שיריה של מלכה אורמן, הוא מארג של תשוקות. יש בו זרימה בלתי רגילה, מפכה, נועזת וגאה - מן הגוף אל האינסוף, מן היומיום אל המופלא, מן החיים אל מלאותם.

זאת שירה שמבקשת "להישיר מבט ליותר משבריר", לאחוז את הזמן ולשוב אל האהבה, הזוגיות, האב הנעדר - כל מה שכבר הוחמץ, אבד ואיננו - בעוד הגוף משתנה, הבדידות מתעוררת והגעגוע בוער. זאת שירת הגעגועים ובו בזמן גם שירת החיים, נפלאות הבריאה וחושניות היופי. עולם של מתחים בין כוח ותחינה, הישג והחמצה. "בגלוי ובאומץ, רק כך אני כותבת", מציינת אורמן בשיר 'אל הקורא', ומוסיפה: "כותבת בדם, בסלידה, בבוז, מלאת הערצה, מתגעגעת" - וכאשר היא פונה אל הקורא בסוף השיר, בכמיהה המרגשת "קח אותי" - היש מי שיסרב?

יקיר בן משה