מרד האקדמאים

עלייתן של קהילות שלמות מקרב יהודי ארצות האסלאם בשנות החמישים העמידה במבחן היסטורי ואמפירי את הרעיון שקיים קולקטיב לאומי יהודי אחד. נראָה כאילו התהום שרבצה בין חלקיה השונים של החברה ההטרוגנית שהתפתחה אז במהירות תמנע התגבשות של סולידריות בחברת המהגרים החדשה. אולם לא כך קרה. הספר מבקש לתרום לביאור הסיבות לכך שהחזוּת הקשה הזאת לא התגשמה - כלומר לתאר חלק מהבסיס החברתי־כלכלי ליצירתה של סולידריות חברתית ופוליטית בימי ראשית המדינה.

הספר בודק את חתירתם של אקדמאים מהמעמד הבינוני האשכנזי לנצל את יתרונותיהם ולהרחיב את פערי השכר בינם לשאר העובדים, בעיקר עובדים מזרחים, ואת ההתנגדות רבת העוצמה של השלטון לשאיפותיהם. בהתנגשות בין שני הגורמים, ששיאה בשביתה כלל־מעמדית כושלת של האקדמאים בראשית 1956, נחשפו תפיסות מנוגדות באשר לתשתית החברתית־כלכלית והתרבותית הראויה לגיבוש הזהות הקולקטיבית של מדינת הלאום החדשה. הניצחון של שלטון מפא"י על האקדמאים היה בבחינת 'שירת הברבור' האחרונה של מפא"י כמפלגת פועלים. המעמד הבינוני, שמפלגת השלטון הכניעה בתחילת 1956, כבש אותה עצמה ממחצית שנות השישים והכתיב לה את דרכו החברתית־כלכלית, שנדחתה בעשור הראשון לקיום המדינה.

הספר מתמודד אפוא עם טענה מושרשת במחקר הסוציולוגי וההיסטורי על עמדת השלטון כלפי המזרחים ועל שיתוף הפעולה של מפא"י עם המעמד הבינוני האשכנזי, ופותח צוהר חדש להבנת ההתגבשות המעמדית־עדתית של החברה והפוליטיקה בישראל.