פעם בלעתי ציפור

להגיד

תָּמִיד כְּשֶׁיֵּשׁ לִי מַשֶּׁהוּ לְהַגִּיד

נִבְלָע בִּי יָרֵחַ

אֲנִי נֶאֱחֶזֶת בְּצֵל סְלָעָיו – וְנוֹפֶלֶת.

מִמַּרְתְּפַי עוֹלִים רְחָשִׁים

קִירוֹת עֲבֵשִׁים מַצְמִיחִים חֲזָזִיּוֹת,

וְרַק אֶצְלִי הַמִּלִּים

מְמָאֲנוֹת לְהֵאָמֵר.

אוּלַי זֶה מִפְּנֵי שֶׁתָּמִיד

מִישֶׁהוּ שָׂם יָדוֹ עַל רֹאשִׁי

וּמַבְרִיג אוֹתִי מַטָּה

אֵין חֲשׁוּדִים, אֵין קְלַסְתְּרוֹן

בְּמִסְדַּר הַזִּהוּי שֶׁלִּי

אֵין פָּנִים.

שירתה של אורנה וייס בספרהּ "פעם בלעתי ציפור" היא שירת אמת. מצד אחד זאת שירת ה"אין חשודים", ה"אין פנים", ומצד שני זו שירה בה "המִלים ממאנות להיאמר", הצוללת אל מרתפים "מצמיחים חזזיות" ונוגהת בירח הבלוע פנימה – שירת החוסר והיש, שירת האלם והכנות. היש מופלא מזה?

מעטים ספרי השירה שמעיזים להישיר מבט כה צלול אל הכאב והפלא שבחיים. אורנה וייס עושה זאת במלוא התנופה. היא פורטת את מערבולת כיסופיה וחרדותיה לתוך שלל נושאים, מהם היא בוראת יצירה מרהיבה, מרובת פנים ומרתקת: היא כותבת על מות האב ומות האהוב בדרך שוברת אך גם בונת לב; כותבת על ואֶל הפסיכולוגית אך גם סוללת לנו דרכה את שבילי החלום והטיפול; היא יוצאת למסעות זיכרון אל מחנות העבודה בגרמניה וחוזרת עם צלילי גיטרה שבורה; כותבת על אימה ובו בזמן את דיוקנה האינטימי ביותר; כותבת על הזמן, על בריאתו אך גם על קיצו – וכל השפע הזה נכרך יחד במארג דינמי, שוצף ומופלא, עשיר בדימויים ("לְאִמָּא מִתְרַסְּקוֹת הַמַּחְשָׁבוֹת / כְּמוֹ תַּפּוּחַ בִּמְגָרֶדֶת"), בלשון שירית עזה ("יֵשׁ לָהּ בַּכִּיסִים / אַרְנְבֵי נִימוּס") ובאסוציאציות מרהיבות – הנעות משפת המקרא ("אַבָּא, אָבִי, אַתָּה / שֶׁעַל נַהֲרוֹת בָּבֶל יָשַׁבְתָּ וּבָכִיתָ") אֶל שפת הרוק ("נִרְקֹד לֵילוֹת מֶשִׁי לָבָן / וְהֵי ג'וֹ – הֶנְדְּרִיקְס") ועד לשפת היומיום הפשוט והמרגש ("אַבָּא נָהָר / טְרָאח! הַקֶּרַח נִסְדַּק").

אך מעל הכול, כאמור, זאת שירת האֵלם והכנות. וכך היא כותבת בשיר "ינאי":

"וּמָה אֶעֱשֶׂה אֲנִי בִּשְׁאֵרִית הַיּוֹם? / גַּם שָׁם אֵינְךָ. / חִפַּשְׂתִּי חַיִּים מִתַּחַת לָעוֹר. / הַמָּוֶת עוֹרֵב, / עֲטַלֵּפִים תְּלוּיִים הָפוּךְ, / צַוַּאר הַגִּיטָרָה תָּפוּס".

שורות אלו ואחרות לפתו את ליבי מהרגע הראשון, קשה לדמיין קורא שייוותר אדיש אליהן. אורנה וייס נוסקת בספר זה פנימה והחוצה, מלמדת אותנו שגם כאשר המילים ממאנות להיאמר – הן אומרות שירת אמת.

יקיר בן-משה, משורר ועורך הספר