בשדות הקרב של מלחמת העצמאות כרך תשיעי

במחצית הראשונה של חודש אפריל 1948 הוכרעו ערביי ארץ-ישראל בדיר-יאסין, והוכה "צבא ההצלה" במשמר-העמק – רק שבועיים לאחר שניצחו הערבים את היהודים במלחמת הדרכים, ויכלו לפנטז על ניצחון במלחמה ועל השגת מטרתם – חיסול תקוות היהודים להקים לעצמם מדינה בארץ-ישראל. המהפך בדיר-יאסין ממערב לירושלים התחולל במקרה, או למי שמאמין – בהתערבות מגבוה: השמאל הסוציאליסטי העברי העליל על הימין הלאומי עלילת-דם שתוכנה: אנשי אצ"ל ולח"י טבחו בדיר-יאסין, אחרי הקרב, 254 נשים ילדים וזקנים. הערבים, הבריטים, רוב היהודים ואמצעי התקשורת בארץ ובעולם אימצו את העלילה, עד שהפכה לדוֹגמה, שאין עליה כמעט עוררין. פחד נפל על ערביי ישראל, והם ברחו בהמוניהם מבתיהם מפחד שיוצאו להורג. כך, חוסל האיום הערבי על הקמת מדינת ישראל ועל המשך קיומה, וחוסל הגיס החמישי הערבי, שנועד לו תפקיד חשוב לאחר הכרזת העצמאות ופלישת צבאות ערב לארץ-ישראל.

                למרבה האירוניה, אצ"ל ולח"י, שתפקידם ההיסטורי היה לסלק את הבריטים מארץ-ישראל בפעולות גרילה וטרור, היו גורם מרכזי במהלך הצבאי החשוב ביותר במלחמת העצמאות. בגלל סיבות פוליטיות ואידיאולוגיות, התאמצו רוב ההיסטוריונים, אנשי התקשורת והמחנכים במוסדות הלימוד בישראל להשכיחו, ולבסס את עלילת-הדם כאירוע שאכן התרחש.

                 במקביל, תקפה חטיבה מ"צבא ההצלה" בפיקוד פאוזי קאוקג'י את קיבוץ משמר-העמק בעמק-יזרעאל המערבי, נבלמה, והוכתה קשה על-ידי כוח משולב של הגדוד הראשון של הפלמ"ח, שתוגבר בלוחמים מחטיבת "כרמלי", מחטיבת "גולני" ומחברי משמר-העמק. ונסוגה חבולה לשומרון. לחיזוק השפעת התבוסה הערבית במערכת משמר-העמק, הוכה זמן קצר מאוד אחר כך הגדוד הדרוזי ב"צבא ההצלה" בפיקוד שכּיבּ והאבּ, שנועד לאיים על חיפה, בקרב רמת-יוחנן בעמק זבולון, סמוך לקריית אתא.

                                בנושאים האלה דן בהרחבה בכרך הזה הפילוסוף הביטחוני וההיסטוריון הצבאי, ד"ר אורי מילשטיין, ששיתף במפעל ובכתיבה את ד"ר מיכאל ברונשטיין ואת אביתר בן-צדף, חבריו מ"הפורום לאזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים". מתוארים בכרך האירועים בהרחבה, בלי צנזורה, ומנותחים מבלי להתחשב בשום אג'נדה, לא יהודית ולא ערבית, לא ימנית ולא שמאלנית, כי "אמת מארץ תצמח" (תהילים פ"ה).