חולות

פֶּלַח עֵץ

יוֹשֵׁב בִּקְצֵה הַחֹרֶשׁ

הִיא קָטְפָה עָנָן

רִפְּדָה עַצְמָהּ בְּאֹדֶם

בַּכִּרְכָּרָה מוּכָן כְּבָר אִישׁ. נוודית נצחית, נסיכת החולות, שכפות רגליה היחפות טעמו את כל סוגי האדמה, עוגנת בנינוחות בתוך ענן ומביימת מתוכו את הסטינג המושלם של האגדה שהיא מזמינה לעצמה. משאלה שהיא ממש וממש שהוא משאלה. בספר ביכוריה של ניבי יהלום (אם נוציא מן המניין דיונה בוסרית בשם ”כתום וצהוב”) החולות הנודדים והיכולות הנודדות מתכנסים לחלום-בית, לחרדת-בית, לצורך-בית ולרגע-בית. הספר מורכב משברי תמונות רגש, מגבישי מצב שהתלכדו לשבריר שניה בטרם יתפוררו וישיבו את עצמם לחולות, שישמשו מדרך לצעד הבא. הדמות המחוללת את השירים, נמצאת במגע מתמיד עם הטבע הגדול שמחוצה לה ובו בזמן שרויה בדיאלוג עמוק עם גופה שלה. המימד הנפשי הפילוסופי, האקזיטנציאלי, ארוג במרחב הנופי והפיזי שעוטף אותה ומשתרע לנגד עיניה. לא תמיד היחסים הם הרמוניים: ”לפעמים סנפירים מציצים מבעד נקבוביות עור”, לפעמים ”בתוך כל המקומות” רואים לה את הטירוף ”מקופל יפה יפה”. כך, במקביל ותוך כדי, נחשפת הדרמה הנפשית של הספר, והעלילה העתיקה של נפש האדם נרקמת מאחורי גבו של הנוף הגלוי.