חמדת
תקציר
טוני מוריסוו, כלת פרס נובל לספרות לשנת 1993, נמנית היום עם השורה הראשונה של הסופרים האמריקניים. על הרומאן `חמדת`, שזכה בפרס פוליצר היוקרתי לסיפורת (1988), כתבו שהוא ``המעולה ביצירותיה של טוני מוריסון, שיותר מכל דבר אחר שכתבה מבליט את כשרונה הענק והכמעט-מפחיד``...``סיפור מהפנט, ברוטאלי בכוחו: קיראו אותו ותרעדו``... ``מלא פלאים... ספר לשקוע בו, לקרוא אותו בקול, להקשיב לו... יוצא-מן-הכלל``: ``נכתב בכוח שרק מעטים כמותו בספרות בת-זמננו``... ``הצלחה מזהירה! מבריק!``: אין לדמיין את הסיפורת האמריקנית בלעדיו`` - המהדורות האחרונות של הספר מביאות למעלה משלושים מובאות ברוח זו מן הביקורות. אכן, אין ספק ש`חמדת` הוא כל מה
שמנוגד לפעלולים של כתיבה פוסט-מודרניסטית, מעוקרת מכאבם של בני-אדם ממשיים, מקולות אנוש חמים.
אין זה בדיוק ספר ריאליסטי, למרות הריאליזם הברוטאלי שלו; והוא פנטאסטי רק אם נקבל שהפנטאסטי הוא מה שמהבהב נואשות בין הפלאי לבין הריאליסטי.
הרומאן מתרחש בפרבר של אוהאיו, שנים אחדות אחרי מלחמת-האזרחים של ארצות-הברית, סת`, שנמלטה מן העבדות לפני 17 שנים, עודה רדופה ברוחות הרפאים של עברה. כאילו ``שום דבר לא מת אף פעם`` ו``זה תמיד יהיה שם ויחכה``. לפני 17 שנים, כשבאו לוכדי העבדים הנמלטים להחזירה, שיספה את גרונה של בתה בת השנתיים, כדי שתינצל מחזרה לגורלה שלה עצמה. כשרצתה לחרות על המציבה ``חמדת לבנו`` נאלצה לשכב לשם כך עם חרת-המציבות, אך קיבלה בתמורה רק 4 אותיות: ``חמדת``. וכך זכתה הילדה לשמה, לאחר מותה.
מאז ביתה נגוע ורדוף. האם אלה רק הדמיון והזכרון הטראומטי, או שהבית רדוף בפועל על-ידי רוחה של התינוקת? ומיהי חמדת, נערה-אשה שהופיעה יום אחד, אחרי 17 שנים, יושבת על גדם עץ, לובשת שימלת משי ונועלת נעליים חדשות לגמרי; הנערה הזאת - האומרת ששמה חמדת, ושם-משפחה אין לה, ונאספת לביתה של סת` ומשתלטת כליל על החיים שם - האם היא חמדת הבת, שחזרה מן העבר השני? זה מה שמסופר בספר. בכך כמעט כולם מאמינים, זה מה שכולם מספרים, וזה הסיפור שקובע את המציאות מכאן והלאה - סיפור שלא רוצים להמשיך, סיפור שלא רוצים לזכור.
אבל מה הקשר בינה לבין ``איזה בחורה שלבן אחד נעל אותה אצלו`` מיום שנולדה, במחסן חשוך ליד מים, והשתמש בה, ו``בקייץ שעבר מצאו אותו מת והבחורה נעלמה``? הקורא יוכל לספר סיפור אחר, אם ירצה, והספר מאפשר לו פעילות יוצרת מבריקה.
כך או כך - בעולם הברוטאלי של הספר תלויה זהותו של אדם לא רק בסיפור שהוא מספר על עצמו ושאחרים מספרים עליו; בעולם זה, שבו אדם אינו יודע אפילו את שמו, ומי אביו ואמו, ולאן נפוצו ילדיו - סיפור הזהות הוא סיפור של חורים ומחיקות; סיפור של נסיונות נואשים למלא את מה שאינו ניתן למילוי. והחורים השחורים האלה הם שקובעים את המציאות.