בשדות הקרב של מלחמת העצמאות כרך אחד עשר

בערב פסח תש"ח נקרתה ליצחק רבין הזדמנות חייו:  להכריע את מלחמת העצמאות במהלך צבאי אחד, או, לפחות, להכריע את האויב בחזית ירושלים. רבין נכשל. אמנם לא ברח משדה הקרב, וזאת משום שלא היה נוכח כלל בזירת הלחימה, ואפילו לא התקרב למקום, שממנו היה יכול להשפיע על תוצאותיה, כמפקד מערכה. אך כישלונו בקרב נבּי סמואל היה כה חמור וכה בלתי-ייאמן במהלכיו, עד כי איש לא תפס, לא ב-1948 ולא בשנים שלאחר מכן, את הֶקֵף התבוסה ואת משמעותה. יש להניח, שלוּ ידעו ראשי מערכת הביטחון את כל העובדות על הכישלון, לא היו מקדמים אותו בסולם ההיררכיה הצבאית אחרי מלחמת העצמאות. קשה גם להאמין, שהעם היושב בציון היה משלים עם מינוי רבין לרמטכ"ל, לו ידע את שהתחולל ב-23 באפריל בעמק גבעון, ועוד פחות סביר, שמישהו היה בוחר בו למנהיג מפלגת העבודה ולראש ממשלה. בנבי-סמואל לא נכשל נער בן שש-עשרה, אלא מפקד בכיר, שאמור היה להיות מנוסה לאחר יותר מארבעה חודשי מלחמה וחצי, והוא בן עשרים ושש. אלכסנדר מוקדון הביס את צבא תבאי בקרב כירונאה בהיותו בן שמונה-עשרה, ונפוליאון דיכא את המרד המלוכני בטולון בהיותו בן עשרים וארבע, אריאל שרון חולל את מהפכת ה-101 בהיותו בן עשרים וארבע. בנבי-סמואל הוכח, כי לא רק שרבין איננו "מר ביטחון", אלא שהוא מהווה סכנה ביטחונית. הקוראים מוזמנים לתת את הדעת על המשמעויות התרבותיות-לאומיות של פרשה זו, המציגה בצורה שלילית את רוב בני דורו ואת רוב חברי האוליגרכיות החברתיות של ישראל, המתיימרות להיות אליטות, שנתנו ועדיין נותנות יד למעשה ההונאה משיקולים של שׂרידות אישית ושל מורך-לב מוסרי ואינטלקטואלי. עם הנמושות הללו נמנים אנשים, שהעניקו וקיבלו פרסי ישראל ופרסים אחרים על מפעלי חיים. בסופו של יום, מפעל חייהם הוא פיברוק מורשת רבין.